מדריד: עיר (טאפאס) ללא הפסקה

את השבוע שעבר ביליתי במדריד. עיר מדהימה המשלבת תדמית אירופית גנדרנית, מהודרת וקרירה עם אופי עממי, ים תיכוני וחמים של תושביה. נסעתי לשם במסגרת השתלמות מקצועית ושבתי עמוסה ברשמים וחוויות קולינאריות מכל הסוגים. מאז אני חולמת בספרדית, בעיקר על אוכל.

אם חשבתם שאצלנו חם, מה דעתכם על 41 מעלות בצל? זה נכון שהאוויר הרבה יותר יבש מאשר במישור החוף שלנו, לכן עומס החום נסבל יותר, ובכל זאת, הטמפרטורות לא מרחמות על מבקרים שמבקשים לתור את העיר ברגליהם. זה כמובן לא הפריע לנו לנצל כל שעה פנויה מלימודים לחרישה מדוקדקת של הרחובות, הכיכרות והמוזיאונים המפוארים של העיר. וגם לטעימות מזדמנות מההיצע הגסטרונומי הנפלא של המטבח הספרדי.

מנקניק מעושן ועד צ'ורוס

דוגמאות מייצגות אפשר היה לטעום כבר בארוחת הבוקר במלון חסר הייחוד שבו שוכנו. המזנון כלל דגימות ממבחר הנקניקים והבשרים המעושנים שעליהם גאוות המטבח האיברי, מגוון גבינות מקומיות, כריכונים קטנים עם מליות וממרחים שונים, עגבניות מרוסקות בשמן זית, לתיבול פרוסות לחם קלויות, וטורטייה ספרדית. למעשה, הרפרטואר העשיר הזה (וחובה לציין  טעים ונאה לעין) התגלה גם במשך היום בכל תחנות הטאפאס שעצרנו בהן. אגף המתוקים של ארוחת הבוקר כלל צ'ורוס, עבים או דקיקים, לבחירה.

גם מי שלא רגיל לאכול טאפאס על הבוקר התרגל מהר מאוד לאכול כפי יכולתו לפני היציאה מהמלון. השעון הביולוגי הספרדי עובד קצת אחרת משלנו, כך מתברר, ועד השעה שלוש וקצת, שבה הסתיימו חובותינו הרשמיות, איש ממארחינו לא חשב שאנחנו זקוקים ליותר מקפה ומים כדי להחזיק מעמד. ברגע ששוחררנו, כשבטננו מאותתת בעוז על ריקנות מדאיגה, נכנסנו למוסד הקולינארי הראשון שנקרה על דרכנו כדי להשקיט את הרעב. זו לא דרך מומלצת לאכול טוב בשום מקום בעולם, אבל במדריד לא נרשמו נפילות. ובעוד שבצרפת או באיטליה היו מתבוננים בנו בתמיהה מהולה ברחמים ודוחים אותנו על הסף בטענה, מוצדקת מבחינתם, שהמטבח כבר סגור, במדריד בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים המסעדות דווקא מלאות בסועדים עליזים.

ההסתערות על הטאפסים

מה אכלנו? קודם כל גספצ'ו צונן, שמסתדר מצוין עם 40 מעלות ומעלה. הסתערנו על מבחר טאפאס – מנות קטנות, בדרך כלל ארוזות כסנדוויצ'ונים – שאפשר לאכול על הדרך ולהישאר שבעים ומרוצים. בכל הזדמנות שתינו סנגרייה, שמורידה היטב את הטאפאס וטעימה גם בלי קשר לשום דבר. פעם אחת אכלנו פאייה – הכי פשוטה בתפריט אבל מלאה בקלמארי ועשויה כמו שצריך.

אחת המארחות שלנו הציגה בפנינו שני מוסדות חשובים שמיהרנו לתייק: צ'ורוסייה (לא בטוח שכך קוראים לזה – אבל כך כינינו את המקום, על משקל חומוסייה), שבה מוגשים רק צ'ורוס (רצועות בצק מטוגנות) בלוויית משקה שוקולד חם וסמיך (אלפי קלוריות, אבל מי סופר); ובר משקאות, שבו ירדנו על כמה משקאות מוחיטו מרעננים בשעת ערב מוקדמת, כדי לפייס את הקיבה המתקוממת שלנו ולשכנע אותה להמתין עד תשע או עשר – המועד הרשמי של ארוחת ערב איברית.

(צילום: mct)

מכל מה שאכלנו תרגלתי בבית דווקא קומבינציה פשוטה למדי, שזכרתי עוד מביקור קודם בספרד לפני כשנתיים. אז הוגש לנו סלט תפוחי אדמה בטונה כמנת טאפאס כמעט בכל מסעדה באנדלוסיה. הפעם נתקלתי בו במדריד כממרח, שהוגש עם פרוסות לחם קלויות כמתאבן, לפני הארוחה. פתאום הבנתי את טעות השחזור הקודמת: מתברר שמדובר בכמות גדולה של תפוחי אדמה, המון שמן זית מסוג משובח במיוחד ומעט מאוד טונה - המשמשת במקרה זה רק בתיבול. תנסו את זה, מעדן של ממש! בגרסאות הקודמות הפחות מוצלחות שלי הוספתי טונה בכמות כפולה ומשולשת - וזה כמובן לא היה זה.

וכמחווה למזג האוויר קבלו גם מוחיטו, מרענן רשמי, שלמיטב ידיעתי מגיע דווקא מקובה – אבל מה זה חשוב, הרי גם הוא מדבר בספרדית שוטפת.

תפוחי אדמה וטונה

מגישים כממרח על סנדוויצ'ים או פרוסות לחם קלוי

המרכיבים:

4 תפוחי אדמה בינוניים (750 גרם)

1/2 קופסה טונה בשמן

1/2 כוס שמן זית

מלח, פלפל

1. שוטפים היטב את תפוחי האדמה ומבשלים אותם, על קליפתם, עד שהם רכים.
2. מצננים מעט, מסירים את הקליפה ומועכים גס במזלג (המרקם צריך להישאר עם חתיכות – לא מחית חלקה).
3. מפוררים את הטונה ומוסיפים אותה ביחד עם השמן לתפוחי האדמה. מערבבים בעזרת המזלג. מתבלים במלח ובפלפל. מגישים בחום החדר.
   

מוחיטו

המרכיבים (ל-1 מנה):

חופן עלי מנטה או נענע

1 -2 כפיות סוכר

מיץ מ-1 ליים (או מ-1/2 לימון)

1/2 כוס קוביות קרח או קרח כתוש

50 מ"ל רום

סודה

1. מניחים את העלים, הסוכר והמיץ בבלנדר ומפעילים בפולסים עד שהעלים קצוצים גס (אפשר גם לכתוש אותם בעזרת עלי או תחתית של כוס, כדקה).
2. מעבירים לכוס ומוסיפים את הקרח והרום.
3. ממלאים בסודה עד שפת הכוס. מערבבים ומגישים.