"עוד שלושה חודשים? אנחנו עדיין חיים בפחד"

חרב הגירוש המונפת הונחה בצד לעת עתה, לפחות עבור הילדים, אבל היא עדיין מחכה מעבר לפינה. דוואד אורבי, בן 17, הגיע עם אחיו לישראל מאריתריאה בסוף 2007. הוריו נשארו באפריקה, והקשר עמם רופף. הוא  לומד בפנימיית "כדורי" בכפר הנוער שבצפון. את החלטת ראש הממשלה לדחות בשלושה חודשים את גירוש ילדי הזרים הוא מקבל ברגשות מעורבים.

"זה לא מספיק", הוא אומר ל-ynet בעברית שוטפת. "זה עדיין לשחק עם החלומות שלנו והעתיד שלנו. אנחנו לא רוצים שיעשו לנו טובה וכל פעם ידחו, כי אי אפשר לחיות בפחד כל הזמן. דוחים ודוחים, זה חיים בלי וודאות ולפעמים זה יותר גרוע מהכל, כי עכשיו אני חי עד לעוד שלושה חודשים ולא יודע מה יהיה אחר כך. אני מרגיש כמו גנב, גונב עוד יום ועוד חודש, אבל זה לא שלי באמת. אני לא רוצה שיגרשו אותי מהמדינה הזו, אני חולם להתגייס".

על-פי נתוני משרד החינוך, 1,431 ילדים של מהגרי עבודה או מבקשי מקלט זרים לומדים בבתי הספר ברחבי הארץ, מהגן ועד כיתה י"ב. 200 נוספים שוהים ב"מתקני משמורת" (מתקני כליאה או פנימייה שונים) ומקבלים שם השכלה על פי חוק חינוך חובה. כשמוסיפים את הילדים הקטנים יותר ואת אלו שאינם רשומים למוסדות חינוך מוכרים, מתקבל מספר גבוה הרבה יותר: כ-2,800 ילדים שיעמדו כעת בפני גירוש (לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת). מרביתם מתגוררים בתל-אביב.

במסגרת הסדרים שאיפשר משרד הפנים בשנים קודמות, קיבלו ילדי מהגרים רבים תעודות זהות כחולות. כיום רובם כבר בני נוער מבוגרים יותר, ולכן רוב הילדים המצויים כעת בסכנת גירוש הם צעירים יותר. אבל יש גם בני נוער לא מעטים שחרב הגירוש מונפת מעל ראשיהם, בהם אורבי. הוא עולה לכיתה י"א, ובניגוד לחלק מחבריו, לא קיבל אישור שהייה כפליט. "לעוד כמה חברים שלי אין אישור", הוא אומר. "בבית ספר המורים מרגיעים אותנו ואומרים שנוכל ללמוד גם בכיתות י"ג-י"ד ושזה בסדר. אם לא יגרשו אותי יש לי עוד הרבה חלומות. אני נבחן כמו כולם בבגרויות וחושב ללכת לתנועת נוער בשנה הבאה. חוץ מזה אני לומד מכונאות ורוצה לחיות כאן".

המצטיינים בגדנ"ע - מקולומביה וקונגו

שי גרוסקופ, מורה לאזרחות, מלמד כבר שנתיים ב"ביאליק-רוגוזין", בית ספר בדרום תל-אביב שבו לומדים 749 תלמידים - שליש מהם ילדי זרים, בהם בין היתר ילדי פליטים מאפריקה, ילדי עובדים זרים שהם "ישראלים חדשים" שקיבלו אישור שהייה, וגם ילדי עובדים זרים חסרי מעמד - אותם מתכוונים לגרש. לדבריו, "הם מדברים כל הזמן על הפחד מזה".

גרוסקופ מודאג לגבי הילדים שעלולים להיות מגורשים: "ילד כזה, סגרו בפניו את כל עתידו. הוא יחזור לארץ המוצא שלו בלי כלום - אפילו את תעודת הבגרות פה הוא לא השלים. יש ילדים כאלה שהם פה שנים, מדברים עברית ללא מבטא, רוצים להתגייס".

ב"רוגוזין" תלמידים מ-48 מדינות מוצא שונות. "הכיתות מערבות הכל, אני לא מלמד רק פליטים או רק ישראלים", מסביר גרוסקופ. "כל כיתה מאכלסת את מגוון האוכלוסיות עד כיתה י', אז הם מתחלקים לכיתות עולים וכיתות ותיקים. תלמיד עולה עושה בגרות מיוחדת לעולים. לפי משרד החינוך, היא מיועדת למי שנמצא פחות מעשר שנים בארץ בהגיעו לכיתה י'".

בית הספר רוגוזין. תלמידים מ-48 מדינות שונות (צילום: שאול גולן)

לדבריו, "באופן כללי לתלמידים יש רעב גדול להצלחה והישגים. יש בעיות אוביקטיביות כמו קושי בשפה ונתוני פתיחה קשים יותר מהתלמיד הממוצע, אותם אנחנו פועלים לצמצם עם תגבור וסיוע. יש בבית הספר מעטפת לכל היום, הוא נפתח בשבע וחצי בבוקר ונסגר בשעות הערב המאוחרות. עשרות מתנדבים שבאים להשקיע".

גרוסקופ מדבר גם על רצון עז של הילדים לשייכות. "התלמידים מאוד פעילים בתנועות נוער ובמסגרות שונות. תלמידי י"א נסעו לשבוע גדנ"ע, והמצטינים היו תלמיד מקולומביה ותלמידה מקונגו. הם השיגו את ילדי הוותיקים. זה לא הפתיע אותנו, אצלנו אין זרים בחינוך, כל תלמיד הוא תלמיד".

"חופש גדול? זה כמו מעצר"

סבסטיאן סיפואנטס, יליד קולומביה, הגיע לארץ עם הוריו כשהיה בן 12. כמעט ארבע שנים חלפו, ובעוד חודש יהיה בן 16. הוא עולה לכיתה י"א ברוגוזין - אבל עדיין לא בטוח שיוכל לסיים אותה. את הדחייה בגירוש הוא מכנה "החלטה טובה", אבל מיד מוסיף: "הייתי שמח שזה יהיה לתמיד ולא לשלושה חודשים. הייתי רוצה שזה יהיה לכל החיים".

החופש הגדול עכשיו, אבל סבסטיאן מספר כי עד עתה פחד לצאת מהבית מחשש שייעצר. גם כעת, הוא עדיין חושש: "אנחנו לא מאמינים, אולי יעשו דווקא כי הם יכעסו על הדחייה, לכן אנחנו עדיין מתחבאים. בתכל'ס, החיים במחבוא יימשכו אותו דבר. הפחד הכי גדול שלי הוא שיגרשו אותנו. עכשיו בחופש אני מת לפגוש את החברים, ולא יכול".

"אנחנו בסך הכל בני אדם ורוצים לגור פה בישראל", הוא מוסיף. "החלומות שלי הם לסיים בית ספר, לקבל בגרות להתגייס לצבא כמו כל החברים, ללכת לאוניברסיטה וללמוד מחשבים. כשעזבנו את קולמביה אמרו לנו שבישראל יש אנשים מכובדים ואוהבי אדם. כשהגענו גילינו שזה נכון - עד שהבנו שאנחנו לא במצב טוב".

סבסטיאן היה מדריך בצופים, אך החליט לעזוב את התנועה, "כי זה היה קרוב לתחנה המרכזית ושם עוצרים כל הזמן אנשים, משטרת ההגירה שם". עכשיו הוא רוקד ברייקדנס עם חברים במתנ"ס. "אם יגרשו אותנו לקולומביה, אני לא יודע מה יקרה איתנו", הוא אומר. "היום לנו טוב בחיים, אנחנו די שמחים להיות פה ולכן לא רוצים לעזוב. עכשיו החופש הגדול הזה הוא לא חופש. זה כמו מעצר בבית. ואם ההורים יוצאים מהבית, אני מפחד שהם לא יחזרו".

"גירוש ילד - פשע"

"אנחנו עוברים פשוט סיוט", סיפרה קארן טל, מנהלת קמפוס ביאליק-רוגוזין, רגע לפני שהתברר שהגזירה נדחתה. "ב-1 ביולי, המועד הרשמי של החופש הגדול שכולנו ציפינו לו בכיליון עיניים, קיבלנו בשורת איוב לילדים. אז הודיעו לנו שיש חודש למשפחות ולילדים לעזוב מרצון את ישראל לפני שהם מגורשים. מאז יש לנו תחושות קושי, חרדה ואי ודאות. הילדים והוריהם מסתגרים בבתים".

לא ברור כמה מהילדים והוריהם כבר עודכנו בהתפתחויות האחרונות. "אנחנו מנסים ליצור קשר איתם כדי להסביר להם מה החליטה הממשלה, אולם זה מאוד קשה להשיג אותם", אומרת טל.

ברוגוזין לבדו, לדבריה, יש 238 תלמידים שמועמדים לגירוש. "אלה ילדים שהם חלק ממדינת ישראל", היא אומרת. "הם דוברי עברית, הם יוצאים מפעילות גדנ"ע, מתגייסים לצה"ל ונבחנים במקצועות הליבה של משרד החינוך. הם ישראלים לכל דבר.

לקום ולומר להם 'אתם כבר לא חלק מאיתנו' זה פשוט פשע. גירוש עבור ילד מערער את כל בסיס קיומו וגורם לרעידת אדמה, אובדן אמון במבוגרים ומחשבה שהעולם כולו רוע צרוף. אלה ילדים שבבת אחת חרב עליהם עולמם בן רגע".

טל חוששת שחודשיים לאחר שנת הלימודים, יתרוקנו לפתע הכיתות: "אם אכן יגרשו אותם, בכל כיתה של 30 תלמידים ייעדרו עשרה ילדים. איך נסביר זאת לחברים שלהם? ילדים הם לא חפצים, הם בני אדם עם רגשות וחלומות וצריך לתת להם להגשים אותם".