מחקר: עובדים סוציאליים פגועים יותר נפשית
רבים מאיתנו מתקשים להתנתק מהעבודה גם כשאנחנו בבית, אבל מחקר חדש קובע שלעובדים סוציאליים שמטפלים בבעיות של אלימות במשפחה קשה יותר. הם סובלים מנדודי שינה, חווים את העולם ככוחני ופוגעני והופכים ביקורתיים וחשדניים יותר כלפי בני הזוג שלהם
כמעט כולם לוקחים את העבודה הביתה. גם אם לא באופן פיזי, הרי שלפחות בראש. אבל יש כאלה שאצלם העבודה מתערבבת בחיים הפרטיים בצורה כל כך אינטנסיבית עד שהיא פוגעת באיכות החיים. כזוהי למשל עבודתם של העובדים הסוציאליים שמטפלים בבעיות של אלימות במשפחה.
"אם אני צריך לבחון איך העבודה שלי כעובד סוציאלי נוגעת לחיי האישיים, אני בהחלט מוצא שלעבודה שלי יש השפעה משמעותית עליהם," אומר יאיר ,(38) עובד סוציאלי במחלקת הרווחה בעירייה. "אחרי שיום שלם אתה שומע סיפורים של אנשים שנמצאים בצד האפור והעצוב של החיים, זה נוגע בך. אתה מקשיב, מעכל, מנסה להכיל ואולי גם קצת להדחיק, אבל בסוף זה נוגע בנקודות רגישות ומנגן לך על מיתרים שמזכירים את הבית, את המשפחה האישית שלך.
"כך, למשל, במחלקה שלנו יש תיק של משפחה עם זוג הורים וארבעה ילדים. הילדים בגילים דומים לאלה של ילדיי, והאבא מכה אותם ואת אשתו ומתנהג כמו דיקטטור. קשה לי מאוד להתנתק מהסיפור הזה, שנחשב מהקשים שמטופלים אצלנו, ואני מרגיש את זה באוויר בבית. גם כשאני מתפקד כבן זוג עדין ואבא קשוב, עולים אצלי הבזקים שגורמים לי זעזוע של ממש."
טראומטיזציה משנית
ד"ר ענת בן-פורת חקרה 143 עובדים סוציאליים שמטפלים בבעיות של אלימות במשפחה במקלטים לנשים מוכות ובמרכזים למניעת אלימות מצפון ועד אילת, ועוד 71 עובדים סוציאליים שעובדים בשירותי הרווחה אך לא עוסקים באלימות במשפחה. לכולם היא חילקה שאלונים מפורטים שבדקו את מצבם הרגשי והאישי במהלך עבודתם ולאחר מכן ניתחה את התשובות.
המחקר, שנעשה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן בהנחייתה של פרופ' חיה יצחקי, הושלם לאחרונה
לאחר ארבע שנות עבודה, והמסקנות שעולות ממנו חד-משמעיות: מטפלים שעוסקים בבעיות של אלימות במשפחה מושפעים מאוד מעבודתם, ויש לה השפעה על רווחתם הנפשית, על חייהם האישיים ועל יחסי הזוגיות שלהם.
"הרעיון לבדוק את הנושא נולד מתוך העבודה שלי בעבר כעובדת סוציאלית במקלט לנשים מוכות של נעמת," מספרת ד"ר בן-פורת. "הרבה מילים נכתבו על ההשפעה שיש לחוויות טראומטיות על הנפגעים עצמם, אבל לא על מי שמטפלים בהם. בשנים האחרונות יש מגמה לבדוק גם את ההיבט של המטפל, ועולה השאלה כיצד הטיפול בנפגעי טראומה משפיע עליו."
בארה"ב נוהגים לדבר על טראומטיזציה משנית, שמשמעה ההשפעה שיש לטראומה שעבר אדם אחד על מישהו שהיה עד ראייה או שמיעה לה. בדרך כלל מדובר במצבים שבהם מי שעבר טראומטיזציה משנית מפתח בעצמו סימפטומים פוסט-טראומטיים הדומים לאלה של הנפגע עצמו.
נוהגים לדבר גם על טראומטיזציה עקיפה, שמשמעה השינוי שהמטפל עובר בחוויה העצמית שלו ושל העולם סביבו בעקבות הטראומה של המטופל, כגון שהנחות היסוד שלו על העולם ועל בני האדם מתערערות.
"שני המושגים הללו חדשים יחסית," אומרת ד"ר בן-פורת. "עד היום הם נבדקו באוכלוסיות שונות, כמו מטפלים בניצולי שואה או מטפלים בנפגעי אסון מגדלי התאומים. כשלעצמי, התעניינתי מאוד בנושא הזה וגיליתי שהוא כמעט לא נבדק בתחום האלימות במשפחה."
חלומות וסיוטים
"יש כלים שונים לבדוק טראומטיזציה משנית," מסבירה ד"ר בן-פורת את אופן עריכת המחקר. "כך, למשל, השאלון שחולק למטפלים בדק אצלם סימפטומים פוסטטראומטיים שקשורים למטופל. שאלתי אותם שאלות כמו 'האם הרגשת כאילו חווית מחדש את הטראומה שחווה המטופל שלך'? או 'האם היו לך חלומות או סיוטים הקשורים לטראומה של המטופל'? מטפלים שסובלים מטראומטיזציה משנית עלולים לסבול מבעיות שינה, הם חוזרים מהטיפול ויש להם פלאשבק של מה שנאמר בו, והם לא מסוגלים לשים את זה בצד.
"מטפלים שסובלים מטראומטיזציה משנית מתקשים מאוד להתפנות רגשית לדברים אחרים. במקרים רבים הם נמנעים מדברים שמזכירים להם את המקרה הטראומטי, כמו סרטים עם אפילו מעט אלימות. אצל חלקם יש תחושה של קהות חושים, ולעיתים אפילו ייאוש ובידוד מהסביבה. עם זאת, יש לציין שבמחקר שערכתי נמצאה אצל רוב הנבדקים טראומטיזציה ברמה בינונית ולא ממש חריפה."
י' ,(32) שהשתתפה במחקר, סיפרה: "לפעמים אני לא מצליחה לסחוב את מה שחוויתי בעבודה הביתה ולהבדיל בין גופי, נפשי ורוחי לבין עבודתי. קורה שאני רגישה לרעש בצורה מוגזמת ומתקשה להתמודד עם מצבים שבהם מישהו כועס עליי. תחום האלימות סוחט אותי רגשית, אני חוזרת הביתה מותשת עם סף גירוי נמוך ותשישות נפשית."
משתתפת אחרת סיפרה שהיא סובלת מתחושת חשש מתמשכת, מעומס נפשי, מעייפות נפשית ולעיתים גם מייאוש. "אני עסוקה במחשבות על דברים שקורים בעבודה, וזה שואב ממני הרבה אנרגיה," סיפרה. "לעיתים אני חוזרת מוצפת או מודאגת ביחס למטופליי וזקוקה להכלה. בזמן האחרון דבר חדש מטריד אותי – אני דואגת איך יהיה בן הזוג שיבחרו בנותיי, למרות שהן עדיין ילדות קטנות. לפעמים, ממש מחוץ לכל פרופורציה, אני חשדנית וביקורתית כלפי בן הזוג שלי ומפרשת התנהגויות שלו כאלימות. אני מתייחסת לאירועים ולהתנהגויות במשפחתי באופן מקצועי וביקורתי, והידע גורם לי לראות את הדברים באופן חמור יותר."
"אחד הממצאים המעניינים שהתגלו במחקר," אומרת ד"ר בן-פורת, "הוא הבדל מובהק בין עובדים סוציאליים שעוסקים בתחום האלימות במשפחה לבין כאלה שעובדים בתחומים אחרים. השינוי השלילי העיקרי הוא בתפיסתם של הראשונים את נושא הזוגיות. בתחום הזה יש בהחלט טראומטיזציה עקיפה, כשנושא הזוגיות נבחן פתאום דרך משקפיים של כוח, שליטה ואלימות. כך למשל העובדים הסוציאליים שהשתתפו במחקר – ובאופן טבעי הרבה מהם היו נשים – סיפרו שהם בוחנים את המערכת הזוגית שלהם מחדש ומבררים אם היא מאופיינת בשליטה.
"שינוי שלילי נוסף שמצאנו קשור לשינוי בתפיסת האנושות. העובדים דיווחו שכתוצאה מתחומי עבודתם העולם נתפס בעיניהם כעת כמקום פחות בטוח. הם סיפרו שאיבדו את התמימות, שהאנושות נתפסת על ידיהם ככוחנית ולעיתים פוגענית, ולכן הם הפכו לחשדנים."
נושא רגיש
סיפורה של גלית (שם בדוי,35 ,( הוא דוגמה להשפעת העבודה על חיי הזוגיות של העובדים הסוציאליים ועל תפיסת עולמם. גלית החלה לעסוק בתחום האלימות במשפחה לפני כשש שנים, ארבע שנים לאחר שנישאה. לדבריה, מאז היא מרגישה שהיא בוחנת את יחסיה עם בעלה ואת התנהגותו כלפי ילדיהם בחשדנות ובביקורתיות שלא היו שם קודם.
"בלי קשר לאופיו של בעלי ולהיותו אדם לא אלים בכלל, יש מין תחושה כזו של רגישות יתר שלי להערות ולהתנהגות שלו. אם הוא עונה לטלפון שבו מחפשים אותי ושואל 'מי זה,' אפילו הטון הזה מתפרש אצלי כשליטה. כך קורה גם כשהוא מתערב בחשבון הבנק ושואל אותי על מה ירדו אלף שקל.
"כל העניין הפך להיות רגיש מאוד אצלי, ואולי אפילו קצת מעוות. אבל צריך להבין שאני פוגשת יום-יום נשים מוכות שהיו צריכות לתת דין וחשבון לבעל על כל מילה שאמרו, וזה משפיע, למרות שאני יודעת שזה לא המקרה שלנו" .
ד"ר בן-פורת, בשורה התחתונה, כמה מהעובדים הסוציאליים שהשתתפו במחקר שלך הרגישו פגועים?
"כ40%- מהנבדקים העידו שהמקצוע פוגע ברווחה הנפשית שלהם. חלקם חוזרים הביתה מותשים נפשית, חסרי סבלנות,
מדוכדכים ועייפים ברמה הרגשית. מצאנו גם קבוצת סיכון מובהקת – עובדים צעירים שאין להם ותק ממושך ועובדים שחוו טראומה בעבר. כל אלה הם בעלי סיכון גבוה יותר לטראומטיזציה משנית."
זה אומר משהו לגבי הצורך להעדיף עובדים סוציאליים מבוגרים ומנוסים יותר?
"יש אילוצים. שוק העבודה כל הזמן מתחדש, והרי צריך להתחיל ממשהו, מה גם שלצעירים יש הרבה מה לתרום. מה שכן, צריך להתייחס לקבוצה הזו ברגישות. אני נמצאת בקשר עם משרד הרווחה, שהיום מודע מאוד לצורך להשקיע בעובדים ולספק להם הדרכה צמודה. הצרה היא שלפעמים אין את המשאבים לכך."
ובכל זאת, האם העבודה הסוציאלית בתחום הקשה של אלימות במשפחה פיתחה אצל העובדים גם מיומנויות חיוביות?
"ללא ספק. המטפלים דיווחו על פיתוח אסרטיביות, שליטה על כעסים, מיומנויות תקשורת, עבודה על הקורבן והתוקפן שבתוכי, יכולת לווסת כעס ותוקפנות והתמודדות עם קונפליקט בצורה קונסטרוקטיבית. בנוסף, הקבוצה הזו דיווחה גם על מודעות רבה יותר לצורכי הזוגיות וההורות, כך שלצד השלכותיו השליליות של הטיפול בהחלט קיימת גם צמיחה."
לפנייה לכתב/ת 
