בשורה אחרת לציבור החרדי

לפני שש שנים החלטנו – רעייתי ואני – לעקור מדירתנו שבירושלים לפריפריה החרדית. עשינו זאת מטעמים כלכליים. אמנם לא שילמנו שכר דירה בירושלים, אולם בכל זאת ראינו את שכר הדירה הגבוה מאוד באזורנו – שכונות הצפון החרדיות – כבזבוז חודשי, שכן יכולנו להשכיר את דירתנו במחיר גבוה, לשלם שכר דירה זול בפריפריה ולהישאר עם הכנסה נאה. וממחשבה למעשה, התחלנו לחפש במרץ מקום דיור חלופי.

תחילה שקלנו את האפשרות לעבור למודיעין עילית. חברַי מהישיבה גרים שם. על קריית ספר, שָם מצויות השכונות הוותיקות יותר של מודיעין עילית, לא חשבנו כלל, מפני שלא אהבנו את ההומוגניות המוחלטת השוררת שם. כבר התרגלנו לירושלים, שהאווירה בה משוחררת יותר מזו של בני ברק, שבה גדלתי, וקריית ספר היא בתה של בני ברק במובן הזה. התמקדנו אפוא באחוזת ברכפלד, השכונה הצפונית של מודיעין עילית. הרושם היה שהאווירה שם קצת יותר הטרוגנית ופחות תובענית מבחינה חברתית.

שינוי אידאולוגי

מסיבות אלה ואחרות לא מצאנו דירה כלבבנו בשכונה, ומאחר שכבר מצאנו שוכרים לדירתנו בירושלים וכבר חתמנו איתם על חוזה, היה עלינו למצוא בתוך ימים ספורים דירה חדשה לעבור אליה. אז עלה הרעיון לעבור לרמת בית שמש. בנים של שכנים טובים גרים שם, ואנו נעזרנו בהם כדי למפות את השכונה המתפתחת ולמצוא את האזורים שעשויים להתאים לנו.

ביום סיורים אחד ראינו כמה דירות בכמה אזורים בשכונה. הימים היו ימי ערב יום העצמאות והדבר הקל עלינו להבדיל בין רחובות חרדיים לבין רחובות מעורבים שחיים בהם גם דתיים-לאומיים. רחוב שאין דגלי ישראל בחלונותיו הוא כמובן רחוב חרדי. אני עצמי הייתי מצוי אז בתחילתו של בירור אידיאולוגי שבמהלכו יצאתי מתוך לב-לבו של המיינסטרים החרדי והתקרבתי למחוזות אחרים, שאז עדיין לא זוהו ולימים התברר לי שהם מצויים בתחומי הציונות הדתית התורנית (ראו רשימתי, "האם תיפרץ החומה", בגיליון 41 של "ארץ אחרת").

ואף על פי שכבר בעת ההיא לא אהבתי הומוגניות יתר, עדיין לא הייתי בשל להטרוגניות מלאה, והחממה החרדית היתה נחוצה לי, בתנאי שתהיה במידה. בסופו של אותו יום חתמנו חוזה על דירה עם מעלות מצד עצמה, שגם היתה ממוקמת באזור היותר חרדי של רמת בית שמש, אזור שרובו ככולו חרדי ושיעור האברכים בו הוא כנראה הגבוה ביותר. וכך, ללא הרבה מחשבה, התמקמנו בלב-לבה החרדי של הרמה.

התקבלנו לשכונה במאור פנים. כבר בשבת הראשונה להשתקעותנו בה הוזמנתי למסור שיעור בבית כנסת אחד, ובשבת שלאחריה כבר התמניתי מינוי זמני לבעל הקורא של בית הכנסת השני, מינוי שנעשה קבוע וצבר עם הזמן מעמד ציבורי מסוים. מצאתי את עצמי קרוב למרכז העשייה הרוחנית בשכונה - מוֹסר שיעורי תורה בבתי כנסת שונים, מעורב בבניית בית הכנסת שבו קראתי בתורה - ובתפילות הימים הנוראים הייתי שליח ציבור ובעל תקיעה.

כמו בכל מקום שיש בו יותר משני יהודים, גם האזור שעברנו אליו לא היה חף ממחלוקות. קהילת האברכים העמידה בראשה רב, ובהעדר קהילה מוגדרת אחרת בשכונה היה לו למעשה מעמד של רב שכונה. הרב איחד את האברכים בני השכונה כולה תחת הנהגתו, אבל למרות זאת אי פה אי שם התעורר צורך בפעולה כלשהי של יישור הדורים, ופעם או פעמיים מצאתי את עצמי ממלא את התפקיד הזה.

במקביל הלך תהליך הבירור האידיאולוגי שלי וצבר תאוצה. שאלתי את עצמי שאלות כבדות משקל, ומצאתי שהתשובות שחונכתי עליהן אינן מספקות אותי תמיד. החיפוש אחר תשובות אחרות הביא אותי למקומות חדשים, ועם הזמן מצאתי כי עמדתי הכללית מצויה בקצה הליברלי של החרדיות. אף על פי שלא הזדרזתי לחשוף כל מסקנה חדשה ביום שהגעתי אליה, גם לא טרחתי יתר על המידה להסתיר את דעותַי. אף על פי כן מעמדי בקהילה לא התערער כלל, ודווקא משום שהחזקתי בדעות קצת שונות היתה לי עמדת השפעה גדולה יחסית.

ביני לבין עצמי הרהרתי בצורך הדחוף בבניית אלטרנטיבה חרדית למצע הממסדי הקיים. היו לי השגות בתחומים שונים ובהם שאלת תעסוקת הגברים, היחס למדינה, מדיניות קבלת תלמידים למוסדות ותוכני הלימוד במוסדות החינוך לבנים. היו לי שותפים לחזון בערים שונות בארץ. היה רושם שדווקא רמת בית שמש עשויה להיות בשורה. לא מעט אנשים שהשתייכו לקהילה החרדית ראו את הדברים עין בעין איתי, ונראה היה לנו שמכאן תצא הבשורה לקהילה חרדית שונה, אולי מתונה יותר, סובלנית יותר, המתמודדת יותר עם המודרנה וערכיה.

שכונת רמת בית שמש א' נחשבה פלורליסטית יחסית למודיעין עילית ואף לביתר עילית ולאלעד. מיד עם אכלוסה ירדו מחירי הדירות בשכונת הר נוף הירושלמית, תופעה המלמדת על צביון דומה של אוכלוסייה ועל תחרות על לבו של אותו קהל רוכשים, המורכב מעולים חדשים מבריטניה ובעיקר מארצות הברית, מדתיים-לאומיים, מחרדים מודרנים ואברכים, החיים כולם אלה לצד אלה.

בעין הסערה

בה בעת היתה בשכונה גם מגמה הפוכה. במקום התיישבה קבוצת אברכים שלא רכשו דירות בקריית ספר משום שהיתה "בני-ברקית" מדי עבורם, והם אנשי ירושלים אך לגמרי לא מודרניים. בני הקבוצה הזאת ניסו לחסום את מגמת הליברליזציה הטבעית ברמת בית שמש, ושאפו להשליט בה אווירה של הומוגניות חרדית על מנת להרתיע ציבורים אחרים מלהוסיף לרכוש דירות בשכונה.

אחד המאבקים הצבעוניים ביותר שהתנהלו ברמת בית שמש היה המאבק על המרכז המסחרי של השכונה - מאבק שאף זכה לכמה כותרות לא-מחמיאות (כמובן) בתקשורת הכללית.

המרכז המסחרי שוכן בקצה האזור החרדי המובהק וכלול בו. תושבי הבתים הבנויים סביב המרכז הם חרדים, והם ראו בשלילה את הפיכת המרכז למוקד הקניות של הרמה כולה ואף של בית שמש והמושבים הסמוכים לה. הם חששו שאיכות חייהם תיפגע, וכך גם הצביון החרדי של השכונה כולה. הקונים, ובעיקר הקונות במרכז, לא נהגו להקפיד על הופעה ההולמת את רגשות התושבים, ואלה יצאו למאבק על צביון המרכז והשכונה.

עד מהרה מצאתי את עצמי בעין המאבק ונעשיתי חבר בכמה ועדות שפעלו מול בעלי העסקים וניסו להביא אותם לקבל את דרישות התושבים להתחייב לנהל את עסקיהם בדרך שתמזער את הנזק ככל האפשר. הדרישות היו להצמיד לכל חנות שלט המבקש לכבד את רגשות התושבים,

להגביל פעילות לילית בעסקים בעלי אופי בלייני וכדומה.

אני נחשבתי לסמן השמאלי של החרדים ולכן נקראתי להשתתף במשא ומתן. העסקנים לא רצו להצטייר כקיצונים, והשתתפותי היתה חשובה להם כדי לשדר מסר של קונסנזוס בקהילה. אני מצדי רציתי לנצל את ההזמנות כדי למתן מגמות רדיקליות מדי.

בנקודה זו כדאי להבהיר נקודה חשובה: רמת בית שמש נחלקת בעצם לשתי "רמות", הנבדלות זו מזו תרבותית וטריטוריאלית. רמת בית שמש ב' היא שכונה שאוכלוסייתה היא העתק של אוכלוסיית שכונות מאה שערים ובית ישראל. אנשי היישוב הישן, אנשי ה"עדה החרדית" (להבדיל מ"הציבור החרדי" או "המגזר החרדי"), ולצדם קהילות של בעלי תשובה, ברסלבים, תת-שכונות של חסידויות ויז'ניץ ובעלז וכדומה. רמת בית שמש א' היא נושא המאמר כאן, ואוכלוסייתה מודרנית בהרבה, ודומה לזו של שכונת הר נוף הירושלמית.

במאבקים שהלכו וצברו תאוצה גויסו בני רמה ב' לעזרת התושבים בני רמה א', שכן האחרונים לא למדו בילדותם את תורת ההפגנה והם נזקקו לתדריכים חיים. באחד משלבי המאבק לא התאפקתי עוד וקראתי תיגר על אופי המאבק. בדרשת ליל שבת נשאתי דברים בגנות ההפגנה האלימה וביקשתי לחשוב על ההשלכות לטווח הארוך, על חינוך הילדים ועל נפשנו שלנו. קריאה זו התפרשה כקריאת תיגר על מנהיגותו של רבם של האברכים, מפני שהוא תמך ואף השתתף בהפגנה. הועבר אלי מסר ברור שחרגתי מגבולות המותר וכי עלי לרסן את עצמי. אותו מאבק הסתיים בדרכי שלום, בזכות מתנגדי המאבק האלים, שנכנסו בעובי הקורה ופתרו את הסכסוך שהיה העילה להפגנה.

בשיתוף עם חברים עלתה יוזמה לכנס אנשים מכל הארץ כדי לייסד תנועה ברוחנו. היוזמה עלתה בתום כשנה של מפגשים ושל ושיח שהתקיים בפורום אינטרנטי ובכמה עלונים חודשיים. הכינוס נקבע למוצאי שבת, באולם קטן ברמת בית שמש, באזור הרחוק מהמרכז החרדי המובהק. רמת בית שמש נתפשה בעינינו ככר הפעולה הפורה לעניינינו, אך כדי שלא להתחכך בממסד החרדי, הרחקנו כמה רחובות ודבר הכינוס אף לא פורסם בהרחבה, אלא עבר מפה לאוזן.

הערב היה סיפור הצלחה וכישלון כאחד. ההצלחה התבטאה בהשתתפות של כשמונים איש, שבאו מריכוזים חרדיים מצפת בצפון ועד אשדוד בדרום. הקבוצה הגדולה ביותר היתה של בני רמת בית שמש, הן מפני שהאירוע התקיים בה והן מאותה סיבה שהוא התקיים בה, היות הפוטנציאל הרב שבה.

הכישלון היה שלכינוס חדר אדם שעיין את דרכנו, אדם שהיה מאושיות קהילת האברכים ומי שעבדתי לצדו כמה שנים בבית הכנסת. הוא הגיע עם עוד חבר כדי לרחרח, ומתוך כוונה להפליל את הקבוצה ואותי. המשתתפים חששו מנוכחותם והציעו להרחיקם. בסופו של דבר לא ננקט כל צעד, מתוך ליברליות וסובלנות שהתבררו כשגויות. מיד עם תום הערב הם נכנסו לפעולה. נקראתי בתקיפות לסדר על ידי רבני השכונה, ומשלא הושגה התוצאה הרצויה מבחינתם עורבו גורמים ארציים בפרשה.

בסופו של מסע לחצים מצאתי את עצמי מתרחק מהקהילה, מתוך אילוץ ומתוך בחירה כאחד. הפרשה הביאה לעליית המסך מעל הדואליות שבה התנהלתי. חידדתי את הגדרתי העצמית ולא היה עוד מקום לשיתוף פעולה כלשהו עם הקהילה הממסדית, שדוחה כל ניסיון לחשיבה מחודשת על שאלות השעה.

חיפשתי אז מקום מגורים שיענה על צרכי והגדרתי העצמית החדשה, שאינה משהו אחר מחוץ לחרדיות, אך גם אינה יכולה להידחס לתוך הסד החרדי כפי שהוא עתה. למרבה הפרדוקס, החברים שנועצתי בהם, חרדים ולאומיים מרמת בית שמש ובעיקר מחוצה לה, אמרו לי: המקום המתאים ביותר עבורך הוא רמת בית שמש! תמהיל האוכלוסייה שם הוא אופטימלי עבור מי שנמצא על הגדר, בין החרדיות הממוסדת ובין קהלים ציוניים ואחרים.

הבחירות המוניציפליות שנערכו בחודש חשוון השנה הוכיחו את המורכבות על כל היבטיה. מחד גיסא, רשימת "טוב לבית שמש" שאני מזדהה עם חלק ממצעה קיבלה כ-1,300 קולות, שזיכו אותה במושב במועצת העירייה. רוב הקולות היו מרמת בית שמש, ולא מעטים באו מהאזור שאני גר בו – האזור החרדי המובהק. מאידך גיסא, המאבק שנוהל נגד הרשימה עד יום הבחירות היה מאבק קשה ובוטה במיוחד, בהשתתפות פעילה ואקטיבית של ההנהגה החרדית הארצית. המאבק מלמד גם על עוצמת האיום שחשה ההנהגה אל מול התופעה.

לסיכום: יש עדיין מקום רב לאופטימיות באשר לאפשרויות העשויות לצמוח דווקא ברמת בית שמש. עם זאת, מתקיים כאן גם תהליך הפוך, שמשחיר מדי פעם את כותרות העיתונים ואת פניה של היהדות החרדית. מקום זה נתון תחת מאבק סמוי וגלוי. ימים יגידו איזו מגמה תנצח. ואולי שתי המגמות יפרחו גם יחד.