שנאה עיוורת

יצאנו מתשעה באב אך האם נפיק את הלקחים הדרושים. מושג המפתח שרווח בתקשורת הישראלית בהקשר עם תשעה באב הוא המושג 'שנאת חינם'. מהי – 'שנאת חינם'? המושג 'חינם' איננו מתייחס לסיבות השנאה. לא מדובר על שנאה סתמית. משהו כמו : "ראיתי מישהו ברחוב פרצופו לא מצא חן בעיני ולכן אני שונא אותו". 'שנאת חינם' פירושה (כפי שהיטיב לנסח פעם הרב פרופ' נהוראי) אני בויכוח איתו, אפילו ויכוח עמוק, אבל למה לשנוא? השנאה היא חינם.

אני רוצה להוסיף להגדרה הזו מימד נוסף. ב 'שנאת חינם' אני נפגע מאדם אחד. אבל אינני מתמודד עימו אישית, אני פוגע בסביבה שלו, באנשים אחרים הקשורים יותר או פחות בפוגע. זהו הסיפור התלמודי המפורסם על 'קמצא ובר קמצא'.

אחד מגדולי ירושלים מזמין בטעות את השונא שלו בר-קמצא במקום את האוהב שלו 'קמצא'. הוא מגרש בבושת פנים את השונא שלו מהסעודה. בסעודה נמצאים חכמי ירושים שאינם מוחים בפגיעה המבישה בבר-קמצא. בר-קמצא בתגובה אינו פוגע בפוגע הישיר (המארח והחכמים שישבו שם) אלא הוא מסכסך בין הנציב הרומי לבין האליטה היהודית. וגורם לחורבן המקדש וחורבנה של ירושלים. זוהי שנאת חינם, אדם נפגע בנקודה אחת ופוגע באחרים. לכן שנאת חינם היא הרסנית ומאיימת לפורר את החברה.

קהילה מסוימת נפגעה מהתערבות הרשויות באחת ממשפחותיהם, ההתערבות רעה לטעמם. הם בתגובה מבעירים את רחובות ירושלים.

מפלגה אחרת כועסת (או ליתר דיוק, כעסה) על החרדים ובתגובה הא מכריזה נגדם מלחמת עולם.

השמאל כועס על ההתנחלויות המרחיקות לדעתו את השלום ובתגובה הוא עושה דה-לגיטימציה לציונות הדתית.

הימין כועס על השמאל אותו הוא רואה כפוסט-ציוני ובתגובה הוא מתנתק רגשית ממוסדות המדינה.

הדתיים כועסים על בית המשפט העליון ובתגובה הם יוצאים כנגד מערכת המשפט כולה.

החילונים כועסים על הדתיים ובתגובה הם מנסים לקעקע את זהותה היהודית של המדינה.

החרדים כועסים על הציונות הדתית ובתגובה הם מנצלים את עליונותם הפוליטית להדיר את אנשי הציונות הדתית ממשרות הרבנות לסוגיה.

לארגוני הנשים יש ביקורת על בתי הדין ובתגובה הם מנסים לקעקע את מעמדם.

ולא דיברתי על המישור הפוליטי. למתבונן מהצד נראה כי אם דעתו של פוליטיקאי לא התקבלה הוא מתפרק, מתפצל והורס את המסגרת הפוליטית אליה הוא מחויב.

אני משוכנע שלכם טוקבקיסטים יקרים יהיה הרבה מה לומר על הדוגמאות אותם העליתי בחטף. עזבו את הדוגמאות הפרטיות ובחנו, האם אין בנו מנגנון הרס פנימי. שמבצע התקה (displacement) ציבורית, שבה מכה שספגת במקום א' גורמת לך להעביר את זרעי הפגיעה והכעס אל מחוזות נרחבים ופגיעים יותר.

הרשימה חלקית, אבל היא מלמדת שמשחק הכוח

הפנימי בין הקבוצות האידיאולוגיות השונות שמרכיבות את החברה שלנו, איננו ענייני. איננו משחק שמנסה לאזן את הכוח של האידיאולוגיה היריבה אלא למחוק אותה כליל.

בפרשה שלנו, 'ואתחנן', משה רבינו מאשים את העם בכך שהוא נענש על ידי ה' ולא מורשה להכנס לארץ: "ויתעבר (ויכעס) בי ה' למענכם" . ובכל זאת, ממשיך משה להיות הפטרון הנאמן של העם. העם ששלל ממנו את הזכות הגדולה מכולם, העם איננו נפגע. משה מעביר עליו ביקורת נקודתית, ספציפית אך משה לא מעלה על דעתו לבצע הלך של 'תמות נפשי עם פלישתים'. משה מבחין בין הפגיעה האישית הכואבת שלו לבין שליחותו ההיסטורית לטובת הכלל.

ומכאן לט"ו באב. ט"ו באב נתפס כיום חגה של הרומנטיקה. אך עיון במקורותיו התנ"כיים הקדומים של היום מלמדים כי הוא היה יום של פיוס בין שבט בנימין הסורר לבין שאר השבטים. יום החג שבו השתדכו הבחורים לבחורות בין הכרמים נוצל לטובת יצירת פיוס היסטורי בין חלקי העם.

הגיע הזמן להבליט גם את המשמעות הזו של ט"ו באב, כיום של פיוס וחיבור בין חלקי העם השונים.