בזכות הרגליים שלה הרגשתי אלוהי לכמה דקות
הרגליים של רותי היו כה מופלאות, שגם אם היתה חוזרת לבסיס עם פרס נובל לכימיה ומניחה אותו על המדף במשרד של אטיאס הרס"ר, ליד התמונות שלו עם שחקני הפועל באר-שבע, אף אחד לא היה מפסיק לדבר עליהן. סיפור לתחילת שבוע
אבל הרגליים שלה - הרגליים שלה היו מופלאות עד כדי כך, שגם אם היתה חוזרת לבסיס עם פרס נובל לכימיה או פיזיקה או ספרות ומניחה אותו על המדף במשרד של אטיאס הרס"ר, ליד התמונות המשותפות שלו עם שחקני הפועל באר-שבע, אף אחד לא היה מפסיק לדבר גם על הקסם האחר, שהוא לא השכל הנפלא שאלוהים חנן אותה בו ושאיפשר לה לנצח כמעט בכל אתגר אינטלקטואלי שנקרה בדרכה בת 19 השנים, אלא דווקא זוג הרגליים הנהדר שלה.
מי שתיאר אותה הכי טוב, לדעתי, היה טוראי סמסונג, שהחזיק במספר שיא של טלפונים ניידים לחייל בודד בצבא כלשהו בעולם ומידי פעם (אבל תמיד בשעה שהיה מוביל במשחק שש-בש) העלה תובנות של ממש על היקום ועל האנושות. במהלך אחד מטורנירי השש-בש, תוך שהוא מקפיץ קוביות ומביא עוד דאבל בדרך לאליפות הבסיס, הוא קבע: "הצבא נחלק לשלושה: לחיילים מבואסים שסופרים את הימים שעברו מהגיוס, לחיילים מתוסכלים שסופרים את הימים שנותרו עד לשחרור, ולחיילים שראו את הרגליים של רותי ואין להם דאגות ולא ייסורים. הם במצב של זן".
גם גדי הנהג לא פספס. הוא הסיע אותה יום אחד כשלא הרגישה טוב לחר"פ (רק הוא והיא במשאית כל הדרך לשם ומשם), וכשחזר הכריז עליה כעל החיילת הראשונה שפגש מחיל רָגְלָיים.
החיילת הזאת היוותה איוּם על הדוקטרינה הצבאית
לא היה צריך להיות קצין בצבא ולעבור קורסי תצפית וניתוח מודיעיני בשביל להבין שהחיילת הזאת, עם דרגת הרב"ט, שהופיעה לארוחות הערב לבושה בחצאיות (יום ירוק, יום חאקי, יום ירוק, יום חאקי), היוותה איוּם על הדוקטרינה הצבאית המוכרת. "היא אחת כזאת שעושה צחוק מהאדישות", כמו שסמסונג אמר - ושיחק אותה מול המב"ס במארס כפול.
גם החיילים שבאו מהמפקדה כדי לבקר אותנו, אחת לכמה זמן, הבינו שהבסיס שלנו מציע משהו שהוא יותר ממה שהצבא יכול להרשות לעצמו להבטיח.
"רותי לוי!"
דותן שגר איתי בחדר היה מסיים עם המלים האלה כל ערב את יום החיילות שלו ונשכב על מיטת הקומתיים. אחרי שהיה אומר רותי לוי! הוא היה נאנח ככה, אנחה ארוכה כזאת שבסוף שלה לא היה נשאר לו אוויר בריאות. וזה היה די משעשע, יום אחרי יום אחרי יום, אולי בגלל שכולם ידעו שמאחורי האנחה הענקית של דותן הסתתרה אמת ברורה לכל.
הירכיים היו מפגן צבאי מרשים של רעננות ותעוזה
זה התחיל באצבעות של הרגליים, למעשה, ובצורה שבה היו מונחות בתוך הסנדלים, או על הכפכפים כשהוציאה אותן לרגע להתאוורר. סוג של אושר שהיה ממלא את החייל הסדיר רק מפעולת הצפייה עצמה. זה המשיך בקרסוליים החמודים שלא היו ניתנים להסבר, אבל בטח דרשו לפחות תדריך אחד או שניים לפני כיתת חיילים, ועבר לשוקיים, שהיו צבועים בצבע הכי יפה שהיה אפשר למצוא בצבא באותן שנים. משם הכל התחבר דרך הברכיים במין חלקוּת שקטה כזאת, והגיע לשיא בירכיים שהיו מפגן צבאי מרשים של רעננות ותעוזה, ואני לא בטוח באיזה עוד צבא בעולם אפשר היה למצוא כמותן.
את רוב ההזדמנויות להתרשם מהפלא בגירסה המלאה שלו העניקה לנו רותי, ובנדיבות, במשחקי הכדורגל שנערכו במגרש הבלטות שקראנו לו משום מה הסלון האווירי. פעם בשבוע היא היתה מכדררת במכנסיים קצרים, וכולם היו מגיעים לסלון כדי לצפות.
בלילה אחד של חודש דצמבר, כמה דקות לפני חצות, צלצל ליד המיטה שלי קו הנל"ן. רותי התקשרה לבקש השכמה לחמש וחצי בבוקר. היא היתה צריכה לצאת הביתה דרך אופקים באוטובוס של שש ועשתה מה שעשו כל אלה שרצו לנצל אותי בתור מש"ק השכמות.
כיוונתי את השעון-מעורר-רצח שגנבתי מסיטרוק השק"מיסט לשעה חמש עשרים וחמש והנחתי ליד המיטה. רותי היתה ההשכמה היחידה שלי לאותו בוקר. דותן הגיע בחצות מהמשמרת וטיפס למיטה. הוא אפילו לא עשה סיבוב במקלחת כמו שבדרך כלל היה עושה. העייפות שלחה אותו מיד לישון. גם בלילות כאלה, מהירי שינה, לא ויתר על האנחה הקבועה.
הספקתי עוד להגיד לכולם משהו על זה שמחר בבוקר אני מעיר את רותי. אסי, שהיה החייל הכי גבוה בצבא, ועם הכי הרבה קעקועים של ספיידרמן על הגוף (אבל פחד מעכבישים), ביקש שאעיר גם אותו, לפני שאני יוצא, כדי שנלך ביחד להשכים אותה.
אני לא יודע אם זה היה בגלל שרותי היתה ההשכמה היחידה, או בגלל שפחדתי שאשכח להעיר גם את אסי הנפיל, אבל אחרי שעה או שעה וחצי התעוררתי. לא ידעתי כמובן שאמצע הלילה בחוץ, כי בחורף, בבסיס שלנו, במדבר, הלילות דמו מאוד לשעות הבוקר המוקדמות, מוארים כל הזמן בפנסים שכוונו אל אנטנות ענקיות ושקטים. שקטים כל כך.
מה שאני יכול להעריך עכשיו, מספת השיזוף שעליה אני שוכב ברארוטונגה שבאיי פולינזיה, שעה קלה לפני שתיפתח פה מסיבת ריקודים מהסוג שלא רואים בשום מקום אחר על הכוכב, עמוסה ברגלי נשים מחוטבות, זה שההתרגשות בלבלה לי את המחשבות והוציאה אותי החוצה, באמצע הלילה, בדרך למגורי הבנות.
המראה היה דומה מאוד לתצוגת אופנה מאולתרת
רותי גרה בחדר שמונה יחד עם דנה, מירי, רייצ'ל וגילי. זה היה החדר הרחוק מהמקלחות, שם בקצה המסדרון, ובשעת ערב, כשהבנות היו הולכות להתקלח, המראה היה דומה מאוד לתצוגת אופנה מאולתרת. כל שנדרש ממך כצופה היה להביא איתך את המוזיקה הנכונה. הן באמת דאגו לכל השאר.
עשיתי את הדרך לחדר של רותי. זה היה הלילה שבין שבת לראשון, והבסיס היה יחסית דליל בחיילים. אף אחד לא הלך מולי על השביל ולא היתה לי שום דרך לנחש, למשל, שהשעה היא לא חמש וחצי בבוקר.
השותפות של רותי, שנשארו בשבת הקודמת ויצאו הביתה בשבת הזאת, השאירו פתק על הדלת: 'לרותי! שיהיה סופשבוע חם'.
פתחתי את הדלת בלי לדפוק וכמו גשש, מאלה שהיו נוחתים אצלנו בבסיס לפעמים, מיששתי את הדרך בחושך. שם, במיטה ליד החלון (היחיד בצבא שנהנה מווילון תחרה קרמי עם עיטורי כוכבים וירחים תכולים), היא ישנה. רותי לוי!
"רותי!" לחשתי. היא לא זזה.
"רותי! קומי!"
רותי הסתובבה על הצד. היא היתה מכוסה בשמיכה עבה, אפורה, שהתקפלה יפה על הגוף שלה כמו גבעת חול לציור קווי הסתערות (מהסוג שלא ראינו במציאות, אבל שמענו עליו מסיטרוק שהתחיל את הצבא כלוחם.) "חמש וחצי!" לחשתי בקול רם ואמרתי שוב: "קומי, רותי!"
רותי אמרה שהיא קמה ואמרה שאני יכול לצאת. בחושך שבו ישנה, אי אפשר היה לראות דבר מלבד שמש אחת זורחת שהיא או השותפות שלה לחדר הדביקו על הדלת מבפנים. יצאתי, ובעייפות הבלתי נתפשת שישבה עלי כמו שק חול על הצוואר עשיתי את הדרך לעבר הבלון.
הבלון היה אוהל בד גדול שאף אחד לא ידע בדיוק מה יש בתוכו, וההערכה הכי טובה היתה שזה בית הקיט של הרמטכ"ל. הסיבה שהלכתי עד לבלון היתה כדי להרוויח זמן בטיול שלקח כעשר דקות ושבסיומו יכולתי לחזור לחדרים שהשכמתי בהם ולבדוק מי חזר לישון, מי עדיין לא התעורר ומי כבר קם ואפשר לצייר סימן ליד השם שלו.
כשפתחתי את הדלת של רותי בפעם השנייה, המנורה שליד המיטה שלה דלקה, אבל רותי שכבה במיטה, יֵשנה. ניגשתי אל המיטה שלה, סופר בדרך ארבע מיטות ריקות, אחת מוצעת - מישהי שמיהרה הביתה ושכחה להסיר - ואמרתי שוב, הפעם בקול חזק יותר: "רותי! חמש וחצי!"
הרגשתי שזה רק עניין של זמן
היא מלמלה משהו ורק בקושי זזה. לא היה לי לב לטלטל אותה ממש או לצעוק לה באוזן, או להחביא שעון מעורר-רצח פועל מתחת למיטה שלה, טריקים שבהם רמי, מש"ק ההשכמות שקדם לי, היה משתמש בלי לחשוב פעמיים. במקום זה התיישבתי לידה על המיטה כמו מלאך צבאי, לחשתי פעם ועוד פעם: "רותי, רותי קומי", ונגעתי לה חלש-חלש בכתף או ביד. הרגשתי שזה רק עניין של זמן.
וצדקתי.
העייפות שלי היתה כל-כך גדולה, שהרשיתי לעצמי, כנראה, להניח ראש על הקיר, רק לשנייה, עד שהיא תקום. חמש שלושים-ושמונה או חמש שלושים-ותשע או חמש וארבעים, זה לא ממש משנה, חשבתי. ונרדמתי.
השלבים הבאים היו אוטומטיים ונעשו מתוך שינה מלאה. אני מתכוון להסרת הנעליים ולהורדת המדים. דברים שהיו באים לי באופן טבעי כשהייתי צונח על המיטה בחדר שלי, החדר הנכון (מספר 5, צמוד לסלון האווירי). אני מתכוון גם לכניסה מתחת לשמיכה. ללקיחת הכרית כולה אלי. גם להדלקת החימום.
תחושת הזמן האמיתית חזרה אלי והלילה שרק הלך והעמיק מנע ממני לשאול שאלות כמו מה אני עושה בתוך מיטה נוחה, נעימה כמו המיטה ההיא, בליל חורף קר.
אני לא יודע כמה זמן אחרי שהתעוררה בחרה להעיר אותי. היא היתה מספיק פיקחית, רותי, בשביל לדעת שמש"ק ההשכמות של הבסיס לא אמיץ מספיק כדי להיכנס לה למיטה ככה סתם וחישבה במוחה החד והמהיר את הטעות שעשיתי. גם תמונת פניי המופתעים בזמן שהתעוררתי בוודאי לא היתה כזאת שאפשר לזייף. אז היא אמרה: "מש"ק השכמות התבלבל".
היא לא כעסה. היא לא אמרה לי לצאת מיד מהמיטה. היא לא סטרה לי או בעטה אותי החוצה. היא לא גערה בי על הטעות, גם לא ביקשה שאתנצל. בקול השקט שלה היא אמרה: "מש"ק השכמות התבלבל". כאן, בערך, היא חייכה.
היה לי מוזר לגלות עד כמה אני לא לובש מדים או נעליים צבאיות או גרבי צמר עבים או גופיה. פחדתי להרים את השמיכה האפורה ולהציץ תחתיה. שמחתי לגלות שדיסקית הזיהוי עדיין היתה קשורה בשרשרת לצוואר. מספר ימי המחבוש שמקבלים על כניסה למגורי בנות ללא אישור היה זכור לי, מה שלא זכרתי זה כמה מקבלים על כניסה בסופשבוע, במהלך כוננות, למיטת חיילת בדרגת רב"ט, חליצת הנעליים והורדת הבגדים.
אמרתי לרותי שאני מצטער, ובדמיון לא הפסקתי לראות שוב ושוב את תא המעצר ואת גושי הלוף שהטבח מוטי, שאריה בגודל כמעט אמיתי השתלשל אצלו מהמראה האחורית באוטו, זורק פנימה ביום שישי בערב. הדמיון של רותי היה רגוע יותר, ואולי בגלל זה היתה יכולה להזיז את הרגליים שלה מתחת לשמיכה ולגעת בהן ברגליים שלי. אני לא מתכוון לכפות הרגליים שלה שנגעו בכפות הרגליים שלי, אני מתכוון לזה ש... אני מתכוון לזה שמה שהרגשתי היו הרגליים שלה כולן, לכל האורך שלהן, חשופות מתחת לשמיכה, הולכות ומקיפות את הרגליים שלי, מחבקות אותן.
החום של הרגליים של רותי איפשר לי לכמה רגעים להרגיש אלוהי. הייתי מוכן להישאר ככה, בתנוחה ההיא, בלי לזוז אפילו קצת, עד שתעלה השמש על הבוקר הראשון של האזרחות.
היא לא נישקה אותי, היא לא ליטפה אותי, היא לא אמרה לי שהיא שמחה לפגוש אותי אצלה במיטה. היא רק מיששה ברגליים שלה את אלה שלי, מודעת בחוכמה שהיתה לה לגודל האגדה על רגליה אצלנו בבסיס. אני חושב שהיא עצמה רצתה לבדוק עד כמה האגדה נכונה, וכשהעבירה את הרגליים שלה על הרגליים שלי בעדינות שקטה כזאת, בעצם רצתה לדעת מה הרגליים שלה באמת יכולות לעשות. מה נכון ומה רק אומרים שהוא נכון. זה היה חשוב לה לדעת כמו שהיה חשוב לנו.
היא חייכה אלי ואמרה שהיא צריכה לקום כדי לא לאחר את האוטובוס של שש ועשרה. היא קמה מהמיטה והתלבשה. היא לא אמרה הרבה אחרי אותם רגעים מופלאים שעברו עלי, שנגעו בי, ולאחר שסיימה לארוז את התיק יצאה עם מברשת שיניים ומשחה למקלחות ומשם המשיכה אל מחוץ לבסיס.
חצי שעה אחר כך, אחרי שסיימתי לספוג מיפי החדר, הייתי גם אני מחוץ לחדר. זה היה בוקר רגיל של משמרת עבודה. יוני הפרסי עבר לידי, רץ עם רובה לכיוון הבונקר. הוא צעק משהו כמו: "למה לא הערת אותי, מניאק?" ולא חיכה אפילו לתשובה. ירדתי אחריו לבונקר והתיישבתי בעמדה שלי, משקיף על המחלקה שפעם, לפני שנהייתי מש"ק השכמות, הייתי חלק ממנה ועל החיילים המנומנמים שאחד-אחד תפסו את המקומות שלהם לקראת משמרת הבוקר.
אז לא דימיינתי שיעברו רק חמש שנים ואשב באחד מאיי פולינזיה הרבים ואכתוב מחשבות.
במקום שבו רותי ישבה בדרך כלל, מתחת לעמדת האחמ"ש, נעמדה בטי, הבת של מפקד היחידה. הבטתי בה. חיילת נחמדה. עיניים יפות. דיבור קצת מצחיק. קליפס ירוק בשיער. לפעמים היינו מדברים קצת, לפעמים שרים ביחד שירים שהיא אהבה. בטי ההיא בהחלט ענתה לכל הציפיות מבתו של מפקד יחידה. אבל לא היה בה שום דבר מופלא של ממש. זה שוב היה הצבא שהיכרתי. אלה שוב היו החיים הידועים לי.
אבל באותה מידה, הרגשתי כבר אז, שהחיים המוכרים האלה לעולם לא יהיו אלה שהכרתי לפני שהגעתי לבקו"ם. לא היו לי ציפיות ולא היה לי ידע מוקדם באשר לאפשרויות ההפתעה של הדבר הגדול שנקרא חיים.
דברים טובים קורים לפעמים, בכל מקום, בכל זמן, לכל אדם
אני מתכוון לזה שלפעמים החיים, בזמן שאתה חייל, תופסים אותך ומוליכים אותך בלילה לחדר של רותי לוי ומשאירים אותך שם לישון יחד איתה על מיטת קפיצים, עם קרש, ונותנים לך להרגיש אותה, ממש, ולנשום אותה, מקרוב, וכל זה בלי שתכננת, בלי שחתמת על שום טופס בקשה, בלי שהופעת לפני ועדת ערעורים, בלי שבכית לסמב"ס בחדר שלו או דפקת על שולחן בָּמִשרד רס"ר. סתם ככה, בגלל שאתה קיים, ובגלל שדברים טובים מוכרחים לקרות לפעמים, בכל מקום, בכל זמן, לכל אדם, אזרח או לבוש מדים. דברים שאי אפשר לצפות אותם, אבל אפשר להיות בטוחים שהם בדרך. כמו למשל לתת שש-שש במשחק מול סמסונג ולנצח.
