פיגוע הירי בנחמני הוא "סטונוול" שלנו
בר הנוער הוא מקום מפגש לנערים ונערות, מכל קצוות המיניות והמגדרים בקהילה, כמו גם מתלבטים וחבריהם. זהו מקום מפלט, מרגוע, מקום להיות בו מה שליבם הצעיר חפץ, מבלי שישפטו אותם או ינסו לפגוע בהם בשל מי שהם. הרוצח שפך את דמם של אלה שכל כך צריך להגן עליהם, שעלולים להישאר נטולי בית אם ייוודע שהם שייכים לקהילה. מעכשיו והלאה לא צריכה להיות שום שתיקה מאופקת מהכיוון שלנו. כבר קנינו בדמנו את הגאווה שלנו
בעודי כותבת שורות אלו, הגיעו בשורות האיוב למשפחותיהם של ניר כץ ז"ל וליז טרבושי ז"ל, שנרצחו בפיגוע השנאה בבית האגודה הלילה. פצועים עדיין נאבקים על חייהם בבתי החולים. אני מזועזעת עד עמקי נשמתי מהטבח המתועב שנעשה על ידי בן עוולה בבני הקהילה שלי, במוצאי שבת 1.8.09, בבית האגודה ברחוב נחמני בתל אביב.
בר הנוער הוא מקום מפגש לנערים ונערות, מכל קצוות המיניות והמגדרים הקיימים בקהילה, כמו גם מתלבטים וחבריהם. זהו מקום מפלט, מרגוע, מקום להיות בו מה שליבם הצעיר חפץ, מבלי שישפטו אותם או ינסו לפגוע בהם בשל מי שהם. היריות האלה כוונו גם נגד הזכות שלהם להיות שם, באנונימיות המבורכת של אלו שלא רוצים, בגילם הצעיר, לשלם את מחירה של הגאווה. בן העוולה הגיש להם את החשבון שאותו שילם הארווי מילק, נבחר הציבור הראשון בארה"ב, שנרצח בשנות ה-70 בשל היותו הומו מוצהר שתבע לעצמו ולקהילתו הכרה ושוויון זכויות.
המחיר בו נקב הרוצח על הגאווה, על ההכרה והזכות להיות מי שאת, מתלבט/ת, הומו, לסבית, ביסקסואל/ית או טרנסג'נדר, הוא דם, דמם של אלה שכל כך צריך להגן עליהם, שעלולים להישאר נטולי בית אם ייוודע שהם שייכים לקהילה.
האירוע הזה הוא סטונוול שלנו, תרצו או לא. מעכשיו והלאה לא צריכה להיות שום שתיקה מאופקת מהכיוון שלנו. כבר שילמנו את מחירה של הגאווה שלנו בדם, כבר שילמנו את מחיר החופש שלנו. גאווה היא חופש, היא החירות שלנו להיות כפי שהננו, להקים כך משפחות, לחיות חיים שלמים, בדיוק כמו כל אדם בעולם, הטרוסקסואלי או לא.
אם עד כה נדמה היה שהדיון היה בעיקר על זכויות, שוויון ושאר מרכיבי חיים קטנטנים, בהם אנחנו דומים או שונים מהחברה ההטרוסקסואלית, והוויכוח הקבוע על מצעדי הגאווה - עכשיו הגיע הזמן לדבר, לצעוק, לצרוח – שנאה ולא שום תירוץ אקדמי או דתי אחר, היא העומדת בבסיס ההתנגדות לחיינו, לזהותנו, לעצם קיומנו. עכשיו, ולא בפעם הראשונה בתולדות הקהילה, נעשה פיגוע על רקע עצם היותנו מי שאנחנו, בגלוי, במקום ידוע בעיר. ב-2005 דקר ישי שליסל שלושה צועדים במצעד הגאווה בירושלים. את איומי הרצח שספגו מאז דמויות רבות בקהילה, לפני כל מצעד, קשה לכמת ולספור.
מצעדי הגאווה הם התשובה הניצחת לאלו שהשנאה מניעה אותם
עוד מבט:
דייטים: אם הבדידות לא נעלמת, אגרש אותה
הנסיך הקטן
מי יודע, אולי אמצא מישהו שישכיח אותו ממני, או סתם מישהו שיסיח את דעתי. אני חזק, חזק יותר משהייתי אי פעם. ואני מודע לזה. ולא רק פיזית. אני יפה יותר, פחות מפחד, אומר בקול את דעתי, לפעמים אפילו יותר מדי בקול. דרך החלון הפתוח
גאווה היא התשובה לשנאה. מצעדי הגאווה הם התשובה הניצחת לכל אלו שהשנאה מניעה אותם, לכל אלו שחושבים שחיים של נוער להט"בי (לסבי, הומואי, טרנסי וביסקסואלי) הם הפקר.
אהבה של שניים, באשר הם, היא מקודשת. החיים, בייחוד בקרבנו, עם שידע רדיפות אינספור, כמובן מקודשים. מי שחושב שזהותו של אדם, באשר היא, היא סיבה לשנאה – הוא אוייב, לא רק של הקהילה הגאה. הוא אויב של החירות מן היסוד שלה. כמו במשל הנפלא על התליין, שכשבאו לקחת את האחרון, כבר לא היה מי שיצעק בשבילו – אנחנו חייבים לצעוד, אנחנו חייבים לצעוק, אנחנו חייבים למנוע את הרצח הבא, את ההתאבדות הבאה של מי שמתבייש בעצם היותו מי שהוא, את השנאה האיומה הזו שכילתה את ירושלים בט' באב וכילתה אמש חיים צעירים.
שנאה היא האוייב. זהו רגש משחית, איום ונורא, שגורם עיוורון כלפי סבלו של אחר כלשהו. הרוע, אמר פעם איש חכם, הוא היעדר האמפתיה. החברה הישראלית מלבה שנאה כלפי כל מי שנתפש שונה. השונה משתנה משנה לשנה, ממקום למקום, ממעגל חברתי או קהילתי זה או אחר. אין נורמה, אין קו אחיד, יש רק יחידים ושונות, יש רק בני אדם מתחת לכל ההגדרות, הזהויות ואלף ההבדלים.
הנוער הקהילתי הוא עקב אכילס, נקודה רגישה ובעייתית, שכן חלקם הגדול עודו בארון, עודו נאבק במחיר הכבד שיהיה עליו לשלם אם יבחר לחיות בגלוי. כל מוסדות הקהילה משקיעים משאבים ומאמצים רבים במיוחד בהגנה ובסיוע להם, כי הם נוער, כי הם בודדים במערכה, לא פעם מול ההורים, בית הספר והחברים. מוסדות הקהילה מיועדים להגן עליהם מתחושת הרדיפה שכולנו, כלל הקהילה, חשים לא פעם מול קיתונות השנאה והאלימות בהם נתקלנו כולנו.
אני כואבת וזועמת על השנאה והשונאים באשר הם, ולעולם כנראה לא אבין כיצד קם אדם ומחליט ששנאתו מקנה לו זכות על חייהם של אחרים, על גופם או כבודם. לעולם לא אבין את אלו השונאים, ואעדיף תמיד לאהוב, לעשות אהבה ולחיות את חיי בחירות שנולדתי איתה, בתור מי שאני – לסבית, ישראלית, יהודיה וגאה במאת האחוזים בכל מי שאני.
לא אחזור לארון ולא אשתוק, לא ביריות רובה ולא בעד שום הון שבעולם. אמשיך להיות גלויה במי שאני ובמה שאני וגאה מאוד בכל זה. אני מסרבת להתבייש או לשנוא.
יהי זכר הנרצחים ברוך, תנחומים למשפחות ולחברים. איחולי החלמה מהירה לפצועים.
עשו אהבה, לא מלחמה!
לפנייה לכתב/ת 
הנוער הוא נקודה רגישה ובעייתית
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
