רכזת הנוער הגאה: בנינו להם בית

זה התחיל באס.אמ.אסים, כל מיני הודעות מבולבלות אחת אחרי השנייה על ירי בנחמני. מי בכלל חשב שזה אצלנו באגודה. ואז הגיעה עוד הודעה. ועוד אחת. ופתאום המחשבה הקרה שמפלחת את המוח, יורדת עד הלב: שבת בערב, ברנוער, האגודה מלאה בילדים. ולא סתם ילדים - אלה הילדים שלנו.

את בר הנוער אני מכירה היטב, וגלגוליו השונים קיימים כבר שנים. לפני 13 שנים הייתי בת 17, וגם אני הייתי שם, באותו מבנה, במוצאי שבת, במקום שהיה כמעט היחיד שבו יכולתי להיות אני בשקט. השנים עברו, המבנים השתנו, המדריכים התחלפו - אבל המהות אותה מהות. ילדים בלי מקום אחר, ומקום שנותן להם בית. במלוא מובן המילה. גם כשמדובר בילדים שבאמת אין להם בית, ושרק משם הצליחו לנווט את דרכם הלאה.

המחזות הקשים בעקבות מתקפת הירי הרצחנית (צילום: AFP)

והנה, בבית הזה בדיוק רצחו לנו אתמול את הילדים. אני מנסה לתת לזה מילים, ולא מצליחה. מנסה להתמקד ברצף הפעולות והזיכרונות. זה נראה בערך ככה: הודעות בטלפון, מונית וריצת אמוק לנחמני, והפעם הראשונה שבה עשיתי שימוש בתעודת העיתונאי שברשותי - "תנו לי לעבור!" שוטר מלווה אותי פנימה, חצי מטר מהזירה. המונים מתאספים, חברים שלי מקיאים. צודקים, האמת, כולנו רוצים להקיא. ואז הולכים למרכז הגאה, כי לשם הילדים יגיעו. נפתח? לא נפתח? טלפונים לעירייה. למשטרה, לחברת אבטחה. בטח שנפתח. ואז הם מגיעים: ילדים, מבוגרים, כולם. והזרם של הכאב בלתי נפסק.

בהתחלה הם המומים, אחר כך הם מדברים. על החברה הכי טובה שכבר לא תחזור, על המדריך שתמיד ידע לחייך ולהגיד את המילה הנכונה. על החברים שבהלם, על אלה שראו את זירת הטבח דקות אחרי, ועדיין לא מסוגלים לראות משהו שהוא לא דם. המון דם. ואת החברים שלהם זרוקים שם על הרצפה, פצועים, מתים.

אף פעם לא חשבנו שזה באמת ייגמר ברצח. בטח שלא חשבנו שיהיה כזה טבח. לאיומים אנחנו רגילים, גם לקריאות השנאה. אנחנו מכירים ילדים שעפו מהבית, ילדים שחטפו מכות, אפילו מבוגרים שהתמודדו עם סכינים. אבל לזה לא הגענו, לא חשבנו שנגיע, והנה אנחנו פה. ומה עושים עכשיו? מה?

הם שואלים: הוא יירה בנו שוב?

לא פשוט להיות מדריך נוער, זה עוד יותר מסובך כשמדובר בארגון לנוער הומו-לסבי, בי וטרנס. אבל שום קורס הדרכה לא מכין אותך לרגע שבו תבין שמישהו נכנס לחניכים שלך למועדון, וריסס אותם ביריות. פתאום הם מתים. ואז הטירוף מתחיל. ילדים צועקים, ילדים בוכים, שמות מבולבלים, מידע סותר. שני הרוגים, שלושה, שוב שניים, והשעות עוברות.

מי ירה? במי ירה? אף אחד לא יודע להסביר, הילדים מבוהלים, מאובנים, ולנו אין פתרונות. מתכנסים במרכז הגאה, מאות אנשים מגיעים עם נרות, עשרות מציעים לעזור, ועדיין במטבחון הנוער למעלה, יושבים החניכים, חלקם בוכים, כולם לא מאמינים.

יממה אחרי, כבר יודעים את השמות. הפחד מהלא נודע מתחלף באימה של האובדן, והרוצח עוד מסתובב שם עם רובה ביד. הם שואלים: מה אם הוא יירה בנו שוב? ולנו אין תשובות. גם לנו יש שאלות, מלא. אבל אין מקום עכשיו. עכשיו המקום הוא לחבק אותם, להסתכל להם בעיניים, להסתכל להורים שלהם בעיניים, למרות שגם שלנו מלאות דמעות ולהבטיח שוב ושוב: אנחנו שומרים עליכם, לא ניתן שזה יקרה שוב. אנחנו פה. 

נועה רז היא עורכת בדסק החדשות ב-ynet ורכזת אזור תל-אביב של ארגון הנוער הגאה.