אהבת דבורה (חלק שני)

אמנון ז'קונט

אחר כך קרה כל מה שניתן היה לצפות שיקרה. הוא חיכה עד שסגרתי את החנות, ואז הלכתי איתו. קשה למצוא מישהו סתם כך בבני ברק, בוודאי בתוך סבך הכוכים שכל בניין שם מכיל. אחרי שמצאנו - נדרשה עוד חצי שעה של שכנועים כדי שתפתח את הדלת, עוד כמה דקות כדי שתכניס אותנו פנימה ועוד רבע שעה כדי שתזרוק אותנו החוצה. חזרנו אל האופנוע שלו בהליכה איטית, ופתאום הוא אמר: "נסעת פעם על דבר כזה?"

עמדתי במקום והבטתי בכלי הגדול, שכולו מתכות שחורות ונוצצות: "לא".

"היית רוצה?"

"דווקא כן, אבל..."

"אם רוצים – אפשר לעשות הכול", הוא פסק, "בערב, תלכי עד איפה שרחוב ירושלים מתחבר עם רמת גן, ושם אני אחכה לך. יש לי קסדה נוספת בשבילך. ניסע למקום שבו לא מכירים אותך. הים של יפו, נגיד. היית בים של יפו?"

"הייתי בחוף הנפרד, בתל אביב, אבל זה היה בצהריים, לא בלילה".

אחר הצהריים טלפנתי הביתה ואמרתי משהו על שיעור עם חברות, והלכתי למקום שרחוב ירושלים מתחבר עם רמת גן, לא מאמינה שהוא באמת מחכה לי. אבל הוא חיכה ונסענו לים של יפו, כשאני מחבקת אותו מאחור בלי בושה ומרגישה את הגוף שלו מתחת הטריקו ואת הגוף שלי מתחת לעור. הים היה באמת יפה. הירח השתקף במים והגלים גרמו לו להיראות כאילו הוא מדבר. מה הוא אומר לי הירח? את זה גיליתי רק בפעם הבאה, בחדר שלו, כשאהבנו, הכול תוך זהירות מופלגת, כמובן, שלא לקטום את הפיטם.

אבל עכשיו, הפיטם כבר קטום והאתרוג עצמו מזדקן במהירות. זכרתי את אסף, ולמרות שמעולם לא ידע אותי במלוא משמעותו של הביטוי – האמנתי שרק הוא יוכל. התנאים היו לטובתי: צבע עורו היה כמו של יונה, וכך גם צבע עיניו וצבע השיער. רק הגוף היה חסון יותר וגבוה. אבל הגוף – אוכל תמיד לטעון – הוא ירושה ממני.

איך אמצא אותו עכשיו? מעולם לא היה לי טלפון שלו. תמיד הוא טלפן. אם אבא הרים היה אומר "סליחה, טעות", וכשאני הייתי משיבה היה אומר בקול רך: "מחר בערב, אצלי?"

"מחר בערב, אצלו", החלטתי.

אופיר טושה-גפלה

כמו חווה, התרה חזרה אחר הגן שממנו גורשה, צעדתי ברחובות העיר הלוהבים, וביקשתי טעמים למעשה הטרוף. אדם. אני חייבת למצוא את אדם, אמרתי לעצמי, ולא כל אדם, ואף לא את האדם שבמחיצתו אני חיה, כי אם את אדם הראשון, זה שבזכותו אלד בן בעצב. הכל טוב יותר מאשר עצב הקללה, חשבתי. וידעתי. בוודאות השמורה לאנשים שדעתם נשתבשה עליהם, ידעתי שאין אדם אחר, אין זרע אחר.

שלוש שנים חלפו, אך הדרך אל ביתו, אותו עדן עירוני שאף נפש חיה לא חשדה בקיומו, היתה חקוקה על לוח לבי, מראשית ועד תום. כל צעד שקירב אותי אל ביתו בירך על הייאוש, כל דמיון של מפגשנו הממשמש ובא היה התגלמות הישועה. "אסף", לחשתי כמתפללת, והגנבתי מבט אל הרקיע האילם. שלוש שנים העמדתי פנים כאילו לא ידועה לי הדרך, וחייתי בדרך החלופית, הרגועה, המתה. פלא ששום חיים לא נבקעו בי?

עוד בטרם עליתי במדרגות ונקשתי בדלת, דימיתי את פניו מוארות בחיוך עשיר, ואת קולו השלו מזמין אותי פנימה, בדקירה מתוקה. "הגיע הזמן". רגליי נגררו מעצמן, מעשה מגנט, אל תוך דירתו, והוא הציע לי משהו לשתות, בחיוך נוסטלגי, ואו-אז פילחו עיניו את רחמי בחמלה, והוא הנהן. המחשבה על קצה האצבע שתשיב אותי אל החיים הטילה בי סחרחורת כבדה, ונאלצתי להישען על קיר מזוהם, לבקש לי נשימה ולשים פעמיי אל שערי הגן.

צלצלתי בפעמון, וגערתי בלבי על השיגעון שלפת בו. "די!", קראתי באלם, "אין דרך אחרת". מתוך הדירה נשמעה אנחה מעורפלת, והדלת נפתחה באיטיות. עוד קודם לפניה התוהים של האשה, קפאו עיניי על כרסה. לא יכולתי להתאפק.

גדי טאוב

"את..." עצרתי. אשתו של אסף, התכוונתי לשאול. אבל עצרתי בי מפני שמבטה עצר אותי, מפני שלא הייתה במבט סקרנות, ולא תמיהה ולא ציפייה פתוחה, אלא משהו פסקני שהפיל עליי אלם. כאילו לא הייתה כאן שיחה שטרם החלה, אלא שיחה שזה עתה נסתיימה. לא עוינות דווקא הייתה בפניה, אלא מין שמחה לאיד, או כך היה נדמה לי, מין לגלוג מתגרה, או התענגות על השתיקה המביכה, כאילו שמחה לדחוק אותי לפינה שאין ממנה מוצא, והביטה בחיה שנלכדה בשעעשוע.

חיפשתי דרך לסגת, משהו מעין ה"טעות במספר" של אסף – טעות בדלת, טעות ברחוב, טעות בבניין. משהו כמו "אולי את יודעת איפה גרה כאן משפחת...".

"אולי את יודעת איפה גרה כאן משפחת..." אמרתי עוד לפני שהצלחתי לחשוב על שם משפחה, שם לא צפוי, שם שישא איתו צליל של אמת, אבל לא הספקתי. היא קטעה אותי בחדות: "אני יודעת מי את", היא אמרה. המילים עקמו את זוויות פיה, הופכות את הלגלוג המרומז למפורש, לגלוי. "דבורה", היא אמרה, "דבורל'ה". הל' הכבדה, המודגשת, גיחכה את שם החיבה, הפכה את האינטימי לזר ונלעג.

אמילי עמרוסי

רחש ליטף את האוויר, קול צעדים נלחש בתוך הבית, כמו קשיש בנעלי בית רכות, כמו ניעור שמיכה. הידיים עלו שוב אל הצוואר, אצבעותיי מתקפלות במאמץ, אוחזות-נתלות בשרשרת הקשה. הרחש בתוך הבית נדום לרגע, והתחדש.

אני עומדת קפואה ובתוכי קולות וברקים, נרגשת, משתוקקת, חרדה. אחד הברקים מכה, ונותר נעוץ בבטני כחרב: איך יכולתי להיות כל-כך מטומטמת. ברחתי מחיוורונו של יושב האוהלים שלי אל איש יודע ציד - איש שדה – איש האש - לא העליתי בדעתי שעם השנים יהיה גם הוא איש משפחה.

רגליי על המפתן, ידיי על הפנינים הלבנות. לשם אני שייכת, אל החרוזים הבהירים והקשים, אל הבשר הלבן והרך שמגעו נדמה לי לעתים כמעי הדג. צל נפל במבואה הצרה והארוכה. לכי מכאן,

הסתלקי, שובי אל נינווה, אל עיר האלוקים שלך. הרגליים מסרבות להיתלש מסף הדלת הזרה-המוכרת, ושוב ברקים מבהיקים בסנוורים: מות יומת הנואף והנואפת. אסורה לבעלה ולבועלה. ונכרתה מעמיה. וזרע לא יהיה לה.

המכנסיים שחורים במפתיע. הבד. אני תוהה מנין הבד הזה מוכר לי, הבד השחור, שיש בו ברק מתעתע כמו הבזק על מים. הבד הזה אומר לי משהו, ופתאום, כמו חולה ירח שהתעורר בפיג'מה באמצע הרחוב, אני נמלאת בושה. רצתי מהר כפי שלא ידעתי שאוכל לרוץ, כאילו מפוח ענקי דוחף אותי בגבי. רצה אל יונה, מקודשת ליונה. כבר ארבעים יום טרם לידתי יצאה בת קול וקידשתנו. איך העליתי בדעתי, איך יכולתי להעז, לפגום באותה ברית קודש, לאבד עולמי בשעה אחת.

אני רצה בעיניים מלאות דמעות, הבד השחור נגד עיניי. רק בריצה הביתה התחלתי להבין, ובטני תופחת מעצמה: זהו אותו הבד של מכנסי השבת. כמו מכנסי השבת המאוסים של יונה. על מפתן הגן האסור, לפני שסובבתי גבי בעפעפיים משוכים מטה, הספיקו עיניי לספוג עוד מראה שסירב להתפרש מיד. מין נימים לבנים נמשכו ממותניו של אסף – למעלה מזה לא הרמתי עיניי – פתילות צחורות היו אלה.

אני רצה מהר, החצאית שלי מתנפנפת כמו דגלים ברוח, כמו ציציות.