לאונרד, אל תופיע בישראל

עכשיו ארבע בבוקר, לאו דווקא דצמבר. אני כותב רק כדי לדעת אם אתה מרגיש כבר בסדר (בקשר לקונצרט בתל אביב).

לפני חודשיים הייתי בקונצרט המופלא שלך בניו יורק. אפשר לומר שחיכיתי לו 35 שנה. נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי את קולך בישראל, וחיוך נוגה נמתח על פניי. כשהגעתי להופעה עמדו מעבר לכביש ידידיי משכבר הימים וחברי למאבק, מפגינים ומבקשים: "לאונרד, אל תנגן בישראל"! לאחר חיבוקים ונשיקות אמרתי שאני חייב להיכנס והם נתנו בידי שלט קטן וביקשו ממני בהיסוס להניף את השלט: don't play in Israel. למרות שהיה זה שלט קטן, הוא שרף את ידי כגחל לוחש.

באתי אליך עם בתי היחידה, רציתי לחלוק איתה את שירתך המופלאה שליוותה אותנו כל חיינו. נזכרתי שפעם, כשכבר הייתי אבא, סבא שלה נפטר בבאר שבע, ואנחנו היינו בניו יורק. היא הדליקה נרות סביב מיטתה ואני השמעתי לה את "הללויה" ושנינו בכינו לזכר סבא ג'וקי המקסים, שמת כנראה מסרטן שקיבל בכור האטומי של דימונה, שם עבד בבית המקדש שבנינו לאל המוות החדש. הייתה זו הפעם הראשונה שבתי שמעה את "הללויה". עדיין לא סיפרתי לה על הכור האטומי בדימונה אבל מאז גם היא מאוהבת בך, ושנינו באנו להתייחד איתך ברגעי החסד שהענקת לנו.

מי אני שאומר לך, "אל תופיע בישראל"? הרי קולך הבוגר הסדוק והנוגע יוכל לסדוק את האטום שבלבבות. אך שלט המחאה בכל זאת שרף את אצבעותיי, אצבעות יהודי, ישראלי, שמאמין כי אנו האחראים העיקריים לכך שכבר יותר מ-60 שנה חי הפלסטיני בגלות בארצו שלו. בעוד ידיי מהססות בדרכן להניף את השלט (ולהביך את בתי), עלית לבמה וקולך השבור וקורע הלבבות שר: "כמו ציפור על חוט תיל, כמו שיכור במקהלת ליל, כך אני בדרכי ניסיתי להיות חופשי". השלט הקטן צנח מידי וכל נימי נשמתי הרומנטית ניערו מעליהם אבק שנים מצטבר. שרתי את השירים כאילו אני אתה או אתה הוא אני. היינו לאחד בצ'לסי הוטל. כאילו אני שם וג'ניס ג'ופלין בכבודה ובעצמה... לא רציתי שייגמר לעולם ואתה אכן נתת את כולך. בסוף ההופעה קמתי והנחתי בעדינות את השלט הקטן על הכיסא, אולי ירימו אותו אחרים.

התועלת שבחרם תרבות

כששמעתי שהחלטת להופיע ברמאללה מאד התרגשתי. אמרתי לעצמי: איתך זה אחרת. תמיד ידעתי שאתה לא כמו הפול מקרטנים למיניהם, אתה סמל לאמנות (שעדיין) מתכוונת להפוך את העולם למקום טוב יותר, והרי כבר שמעתי אותך שר לי בניו יורק: "I'm your man", ואכן – You are my man. התקשרתי לחבריי ברמאללה ואמרתי להם: "נלך יחד לראות את לאונרד", אבל הם הודיעו שהפלסטינים ביטלו את הופעתך. התאכזבתי עמוקות. הרי אתה קשוב, אתה אחר מכולם, למה הם מתעקשים? למה הם לא אוספים את פירות הניצחון: "לאונרד כהן בפלסטין"? איזו זכות יש להם לגזול מהפלסטינים אפשרות לשמוע את האמנות במיטבה? איזו תועלת תצמח מחרם תרבות? ובכלל כל הערבוב הזה של אמנות ופוליטיקה הוא בעייתי.

ואז הבת שלי הסתכלה בי במבט נוקב ובמילים בהירות אמרה: "אבא, תכתוב ללאונרד שהפלסטינים צודקים בכך שביטלו את ההופעה שלו. אין להם פריווילגיה של חיי תרבות חופשיים כמו בתל אביב או בניו יורק. קצה נפשם במחוות רצון טוב ובטובות הנאה קטנות, שמספקים אליבי למצפון הלא נקי. הם רוצים צדק. לכן הם אומרים לך: "אל תלך לשעשע את הכובש ואז תעניק לנו פרס תנחומים". אני שומע את דבריה, כל כך פשוטים ונבונים, ומבין שאני חייב לכתוב אליך.

אז אולי, אתה לאונרד, צריך להופיע רק בפלסטין. ליבך צריך להיות עם המדוכאים ולא עם האדונים. אם תבטל את הופעתך בישראל, אף אמן שמכבד את עצמו לא יופיע כאן. בהתחלה התל אביבים המפונקים מאוד יכעסו ויגידו שכולם אנטישמים, אבל לאורך זמן הם יבינו שאין אסקפיזם כל עוד יש כיבוש. הישראלים לא יילחמו נגד הכיבוש כל עוד הכיבוש לא פוגע בהם אישית. צריך לומר לישראלים: "כיבוש זה לא נורמלי, שום דבר כאן הוא כבר לא נורמלי לכל הרוחות"!

הפלסטינים יכולים לוותר על המופע המדהים שלך, לא כי הם לא אוהבים או מעריכים אותך וגם לא כי הם חושבים בהכרח שאמנות צריכה להיות פוליטית, הם פשוט חושבים שהאמן המופלא לאונרד כהן צריך להיות בצד של המדוכאים. הם מוכנים אפילו לוותר על הטוב שביוצרים למען שיוכלו בדרכם להיות כמו ציפור על חוט תיל, סוף סוף חופשיים.

אתה יכול לשאול אותי, למה דווקא אני? למה דווקא לאונרד כהן? מה עם שאר האמנים שמופיעים בישראל? ואני אומר לך: זה גורלו של אחרון הטרובידורים, זה גורלו של משה בהר נבו. קח את זה כמחמאה שהפלסטינים נטפלו אליך דווקא. מישהו שם מאמין שאתה מייצג את המצפון. ובכלל אם מדונה, דפש מוד, פול מקרטני ואחרים יכולים להופיע רק בישראל, רק עבור הישראלים, אתה יכול להופיע רק ברמאללה, רק לפלסטינים.

השאלה שצריכה להשאל היא לא אם אני בעד או נגד חרם תרבותי, גם לא אם הפלסטינים צודקים בכך שביטלו את ההופעה שלך ברמאללה. השאלה היא אם אנו צריכים לציית לבקשה של פלסטינים שבחרו בדרך של התנגדות לא אלימה לכיבוש ולגזענות. ולכן, למרות שרגשית קשה לי לקבל את המושג "חרם תרבותי", וכפי שתארתי, כשלתי כבר במבחן המחאה מול שירתך המדהימה בניו יורק, אציית הפעם להחלטותיהם ובכך אעניק במעשיי את הכוח לאלו שהיא נשללה מהם. זו משמעותה של סולידריות.

כיהודי אזרח ישראל התומך במאבק העממי הלא אלים של הפלסטינים לחירות, שוויון וצדק, לא אוכל לצערי לבוא הפעם להופעתך, שוודאי תהיה מדהימה ביופיה. כאן במקום הזה, לא אוכל לשמוט את השלט ולהשתמט מחובת המאבק להסרת החומות והמחסומים. כאן, בישראל-פלסטין, רק כאשר כל תושבי המקום המשותף והכול כך מיוחד שלנו יהיו רשאים לבוא להופעות שלך ללא הגבלות על בסיס גזעני או אתני, אוכל אני לשבת בהופעה, לעצום עיניים, ולומר: "הללויה".

אודי אלוני, במאי