למה ישראלים מתביישים בתרופות נגד דיכאון?

תודו, העולם נראה היום נאור וסובלני יותר מכפי שהיה אפשר לקוות אי פעם. לאמריקה יש נשיא שחור, בתוכניות הריאליטי מככבים הומואים ולסביות מוצהרים, ובין המועמדים לראשות הממשלה אפשר למצוא גרושים שלא נדרשים להסביר את זה לציבור. אכן, עולם נאור חדש. אבל האם הסובלנות והמתירנות התרחבו גם לעבר בעיות הנפש? האם הגענו לעידן שבו אפשר להוציא את חפיסת הציפרלקס מהארנק בבית הקפה, להצביע עליה ולבקש מהמלצרית כוס מים בלי למצמץ, כאילו שמדובר באקמול?

לכאורה נראה שבכל הנוגע לסטיגמה המלווה את בעיות הנפש המצב היום טוב בהרבה משהיה לפני עשור או שניים. את נס השחרור הובילה הקדמה הטכנולוגית, שאפשרה פיתוח תרופות מעוטות תופעות לוואי. זה התחיל בפרוזק ועבר לסרוקסט, ציפרלקס ועוד - תרופות המצטופפות תחת השם הרפואי משפחת SSRI. מיעוט תופעות הלוואי גרם לכך שיותר ויותר רופאים רשמו למטופלים שלהם תרופות בלי חשש. בשנות ה־90 נראה היה שהאושר מגיע בכדורים קטנים. התרופות האלה הפכו לנחלת רבים ועל הדרך ”הלבינו” גם את הבעיות שבגללן לוקחים אותן. סלבריטיז כמו וינונה ריידר וג’וני דפ או מנשה נוי (אצלנו) דיברו בגלוי על כך שנטלו את התרופה. וכמובן, אי אפשר בלי הפסיכולוגית ורדה רזיאל־ז’קונט, שעשתה להן כאן את מה שעשה וודי אלן לספת הפסיכולוג.

אני? תרופה נגד חרדה?

אז מה, אפשר לומר שציפרלקס באמת שקולה לאספירין או אקמול? האם נוטלי התרופות יכולים לספר על כך להורים, לילדים, למעסיק, לבן הזוג החדש ללא חשש? התשובה החד־משמעית היא שלא. לתרופות נגד מצוקות הנפש, כמו גם למצבי הנפש עצמם, עדיין יש תווית שלילית (וגם מחיר). סקרים שנערכו בסוף 2008 על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה עבור חברת התרופות לונדבק, יצרנית ציפרלקס, מלמדים על העובדה ש־44% מהישראלים לא ייכנסו למעורבות רומנטית עם אדם שנוטל תרופות לטיפול בדיכאון או בחרדה, ו־25% מהמעסיקים יסרבו לשכור אותו לעבודה. אבל העובדה שיש אנשים שלא רוצים לצאת או לעבוד עם מי שלוקח תרופה אינה העדות הטובה ביותר לתווית השלילית. כי מי שמשלם את המחיר הכבד במקרה הזה אינם לוקחי התרופה שמתקשים למצוא בני זוג או עבודה, אלא דווקא אלה שצריכים לקבל טיפול ואינם נוטלים את התרופה. בגלל הסטיגמה.

ויש לא מעט כאלה. לדברי ד”ר יובל בן־אמנון, פסיכיאטר ומנהל רפואי בחברת לונדבק, רק 25% מהסובלים מדיכאון או חרדה מקבלים טיפול תרופתי או פסיכולוגי. כל השאר נמנעים מלקבל טיפול בגלל הסטיגמה, שלפיה מי שלוקח תרופות הוא ”משוגע” או ”דפוק”. לדבריו, הקושי עולה ברגע שמציעים למטופל לקחת תרופה. או כפי שניסחה זאת אחת מגולשות פורום הפרעות חרדה באחד מהאתרים ברשת: ”התייעצתי השבוע עם פסיכיאטרית שמתמחה בנשים אחרי לידה. היא אבחנה שאני סובלת מחרדה קלה והמליצה לי לקחת כדור ממשפחת הפרוזק. איך שהיא אמרה כדור – הרגשתי שאני נחנקת”.

גם ד”ר אילן טל, מנהל מרכז ד”ר טל לייעוץ ובריאות הנפש, מכיר את התופעה, ומסכים שהסיבה לכך נעוצה בסטיגמה. ”מה שהמטופלים חושבים זה: אם הרופא הציע לי תרופה, סימן שמצבי גרוע, סימן שאני ממש דפוק”, הוא מסביר. לדברי ד”ר בן־אמנון, בגלל הסטיגמה, אנשים אינם מתייחסים לתרופה כתקווה לסיים את המחלה, אלא דווקא כהכרזה

 על כך שהמחלה נמצאת כאן. ”הרבה פעמים אדם מבין את מצבו לא על ידי חומרת התסמינים אלא על ידי הטיפול”, הוא מחדד. ”אדם חושב שכל עוד הוא לא רואה פסיכיאטר או לוקח תרופות הוא לא חולה. לפעמים אפשר לראות אנשים בדיכאון קשה שגורם להם לא לתפקד, לאבד את מקום העבודה, להתרחק מחברים וקרובים - ועדיין הדבר שגורם להם לחשוב שמצבם קשה אינו אף אחד מכל אלה, אלא דווקא העובדה שמציעים להם לקחת תרופה. יש כאן סוג של הכחשה”.

ד”ר פאני בנימין, פסיכיאטרית ראשית של פנימיות הנוער ד.י.ש. ומטפלת ברשת "בקשר לטיפול”, אומרת שבגילאי הנעורים אפשר לראות איך השפעת הסטיגמה על ההורים מכשילה את הטיפול. ”אב אחד שטיפלתי בבתו סירב לתת לה לקחת תרופה”, היא מספרת. ”’טיפול פסיכיאטרי זה לכל החיים’, הוא אמר, ’איך היא תתפוס את עצמה אחר כך? כחולת נפש. כאדם לא שפוי’”.

אם כך, הבעיה היא שהתרופות נראות לאנשים כמו חותם סופי, בעוד התסמינים, בלתי נעימים וקשים ככל שיהיו, נחווים כמשהו שאפשר להתעלם ממנו. ”בסך הכל חבל שזה כך”, אומר ד”ר בן־אמנון, ”כי הרבה פעמים אנשים מפסידים חודשים או שנים מהחיים שלהם בדיכאון משתק, או בחיים מצומצמים, רק משום שהם רואים את הטיפול כבעיה”.

איזה פרוזק, זה B12

אלא שגם אמיצי הרוח, אלה שאינם נותנים לסטיגמה להשפיע עליהם ומחליטים ש”פאק איט, ניקח כדור, ופאק איט על הסטיגמה שיש לכדורים”, במילותיה של כותבת אחד הפורומים לחרדה ברשת, נתקלים בחשש ממה יגידו אחרים, ומאמצים גישה הססנית יותר כשהם חולקים זאת עם הוריהם, ילדיהם או בני זוגם הטריים. ”אנשים חוששים”, אומר ד”ר טל, ”שיזרקו אותם מהעבודה, שבן הזוג יחשוב עליהם דברים רעים, שהילד יחשוב שהם פסיכים, או שאמא שלהם תחשוב שהם לא

 מתמודדים”. ל’, מתרגמת גרושה בת 50, שמסתובבת בחוגים מתירניים ולא חוששת מנטילת התרופה, היא דוגמה לכך. היא אמנם מדברת על כך עם חבריה, אבל לילדיה הבוגרים לא סיפרה על כך. ”אני פוחדת שאם אספר לילדים שאני צריכה עזרה, זה ישדר להם שאין לי כוחות. שאני חלשה. יש איזה מסר בחברה שהאנשים שיכולים להתמודד עם דברים בלי עזרה הם עדיפים”, היא אומרת.

מהצד של הדוקטור זה נראה קצת אחרת. ”דיכאון אצל הורים”, מסביר ד”ר טל, ”יכול להיות מפחיד עבור הילדים. אם מסבירים להם שמדובר בדיכאון ושההורה עושה משהו נגד זה, זה נותן להם הסבר ותקווה”.

יכול להיות, אבל החשש של ל’ חסרת הדעות הקדומות מוכיח שתרופות ה־SSRI עדיין לא זכו למקום של כבוד בארון התרופות, ומונחות בצנעה במרומי המדפים העליונים מחשש שהאורחים לא יגלו אותן בטעות. מחוץ לבית, מקומות המסתור השכיחים הם הארנק, קופסת הוויטמינים ונרתיק הגלולות. ההסתרה אינה פסולה כשמדובר במעסיקים (אחרי הכל, כולנו זקוקים לקצת פרטיות בחיים) ונתונה לוויכוח כשמדובר בילדים, אבל אין ספק שיכול להיות לה מחיר כבד כשמדובר במערכת יחסים זוגית. ”זוגיות היא מקום שבו אדם אמור להיות גלוי ואף עלול לשלם מחיר על היעדר גילוי לב”, מתריע ד”ר בן־אמנון, ”ולו רק כיוון שבן זוג שמגלה את העניין, בסופו של דבר יכול לחוש שהייתה כאן הפרת אמון, מה שיכול להותיר משקעים לא פשוטים”.

יעזוב אותי, לא יעזוב, יעזוב...

זוגיות היא אם כן המקום שבו כנות וגילוי לב נחשבים לדרישה, ולכן לא לספר זה כמעט כמו לשקר. ואיך באמת מגיבים בני הזוג? התגובות שלהם משתרעות על כל מגוון הקשת. לדברי ד”ר בנימין, נשים וצעירים מקבלים את זה טוב יותר. ”ככלל, נשים מגלות יותר פתיחות, בעוד גברים מנסים להניא את האישה ולהגיד לה: ’קחי את עצמך בידיים ותפסיקי עם השטויות’”, היא אומרת. ”אצל הצעירים, לעומת זאת, יש פתיחות גדולה יותר גם אצל גברים”. אצל אנשים נשואים התגובה בדרך כלל עניינית יותר, כיוון שהם עדים לסבל ולקושי שמלווים את אותן מצוקות שהתרופות אמורות לפתור. אבל גם בקשרים הנמצאים בתחילת הדרך, מתברר שהחרדה הרבה פעמים אינה מוצדקת. א’, למשל, סטודנט למקצוע טיפולי, לא נתקל בבעיה מצד בת זוגו, ואף מקפיד לומר ש”אם הייתה לה בעיה עם זה, אז הייתה לי בעיה איתה, כי אני חושב שאנשים שמסתכלים על מי שלוקח תרופות בעין רעה הם בעצם צרי אופקים או בעלי דעות קדומות. זה כמעט כמו להיות גזען”.

אצל י’, גם היא תושבת המרכז ותרפיסטית באמנות, העניינים התנהלו מעט אחרת. במשך תקופה קצרה היא לקחה כדורים וכמובן סיפרה זאת לבעלה. מה הוא עשה? הוא לא הניא אותה מלקחת את התרופות בשום דרך, וגם לא הביע

 שום הסתייגות, הוא פשוט בחר להדחיק עמוקות את פיסת המידע הזה. ”בכל פעם כשאני אומרת משהו על התקופה שבה לקחתי כדורים”, מספרת י’, ”הוא מרים גבה בהפתעה: האומנם, לקחת פעם כדורים?”.

אבל סיפורו של ג’, בן ה־30 פלוס, מלמד על כך שלפעמים הסטיגמה כן משפיעה. הוא יצא עם בחורה, ולא עבר זמן רב עד שסיפר לה שהוא לוקח תרופות. היא ביקשה שיפסיק. הבעיה שלה עם התרופה הייתה שהיא הרגישה שאולי אינה מכירה את בן זוגה האמיתי. ”ומה יקרה אם נינשא, ואז תפסיק לקחת את התרופות ואחד מאיתנו יגלה שבלי התרופות זה לא עובד?”, אמרה לו, ”שבעצם לא הכרנו אחד את השני האמיתי”. ג’ החליט שאין צורך לחכות ליום שבו יפסיק לקחת את התרופות כדי לבדוק אם הם לא מתאימים, והבין שהם כנראה לא מתאימים, עם או בלי תרופות.

”יש זמן ויש דרך לבשר על כך לבן זוגך הטרי”, מוליכה אותנו חמדה קורץ, מטפלת משפחתית ומדריכה ברשת "בקשר לטיפול", בנתיב החשיפה. ”קודם כל, אפשר לחכות קצת. הסתרה ממושכת יכולה ליצור תחושה של אי אמון וחוסר יושר, אך ההסתרה של העובדה הזאת בתחילת הקשר נחשבת ללגיטימית ונורמטיבית. בתחילת הקשר כולנו נוהגים להציג את המיטב שבנו. זה הזמן שבו אנחנו מתלבשים הכי יפה, מדברים בשנינות ומראים את הצדדים החזקים שלנו. אנשים לא נוטים להיפגע מכך שבני זוג מסתירים מהם את החולשות שלהם בשלב הזה. אחר כך מגיע השלב שבו נכנסים לעומק ואז מתחילים בהדרגה לחשוף חלקים מורכבים וקשיים. כשמרגישים שיש מספיק קרבה ואמון בשני - זה הזמן שבו נכון לספר”.

זה בנוגע לעניין התזמון. בקשר לשאלה איך לספר ממליצה קורץ להציג את זה באופן הנכון, כביטוי לכוח ולא לחולשה. ”אחרי הכל”, היא מוסיפה, ”העובדה שמישהו לוקח תרופות מעידה לא רק על כך שיש לו בעיה אלא גם על כך שיש לו תבונה ותעצומות נפש לחפש עבורה פתרונות”.

ואם לחזור לנתונים שהוצגו למעלה, היא ודאי צודקת. כי אם פגשנו מישהו שלא לוקח תרופות, יש מקום לא קטן לחשד, על פי הסבירות הסטטיסטית, שמדובר במישהו שסובל ממצוקת הנפש ואינו מוצא את תעצומות הנפש כדי לפתור אותה. בגלל הסטיגמה.