שתף קטע נבחר

 

מתי לשתוק - ומתי לשבור שתיקה?

"התורה מצווה עלינו 'לא תלך רכיל בעמך' ובכך מגבילה את היכולת לספר. מנגד, עומדת החובה 'לא תעמוד על דם רעך'. כיצד מיישבים את הסתירה?

הפרסומים בפרשת "האם המרעיבה" והתגובה החרדית להם, הפרסומים על רצח נועה גולדרינג בת השלוש, והתגובות הנזעמות לעדויות החיילים שוברי השתיקה, מכריחים אותנו לדון ברצינות בשאלות על מותר ואסור במסגרת זכות הציבור לדעת. מכריחים אותנו לחזור ולרענן את הגדרות התשתית של הצורך, והזכות - לדעת.

 

התורה מצווה עלינו "לא תלך רכיל בעמך" ובכך מגבילה את היכולת לספר. היא קובעת, כי אין להפיץ את עלילות חברינו, לא כל שכן את סודותיהם. עם זאת, אל מול האיסור ללכת רכיל ולספר את קורות עמיתיך עומדת החובה "לא לעמוד על דם רעך" , ו"אם לא יגיד ונשא עוונו" . כיצד מתיישבת סתירה זו?

 

ביסוד ההתנגשות עומד הפער בין מידע שמשרת את הציבור וגם את הרע שבו מדובר - מידע שנועד להגן עליו ואף להצילו, לבין "מידע" שנועד לספק סקרנות, אולי אף מציצנות.

 

וכך מפרט הרב יעקב אריאל את "זכות הציבור לדעת", על פי דברי החפץ חיים: המידע הכרחי לטובת הזולת, ואין בו סיפוק סקרנות גרידא או חטטנות, המידע יהא מדויק ביותר ויכוון לטובת חברו בלבד, ללא כל טינה אישית. בנוסף, מציין הרב אריאל - המידע יימסר בהעדר דרך אחרת למנוע את הנזק אלא במסירת האינפורמציה הנחוצה.

 

בפרשות האיומות של התעללות ורצח הילדים קיים ספק לגבי התועלת שתהיה לציבור מעצם ידיעת הפרטים הקטנים, ודאי ברמת הפירוט שכלי התקשורת נוטים אליה.

 

לא פשוט להגיע לדיוק מוחלט בתיאור בכלים בהם נאלצים כתבים להשתמש, במסגרת העבודה העיתונאית הלחוצה, וגם הנזק העומד להיגרם כתוצאה ממניעת המידע, והטובה היוצאת מפרסום פרטי הפרטים אינם ברורים.

 

האם כך הם פני הדברים גם לגבי העדויות שפרסם ארגון "שוברים שתיקה" בעניין מבצע עופרת יצוקה? האם ראוי להשתיק אותן? מה התועלת בפרסומן של עדויות אלו?

 

נדמה שהתשובה היא ברורה. העדויות מעמידות סימן שאלה מעל חוסנו המוסרי של צה"ל, הן מהוות סוג של תהייה - האם נעשה המאמץ הראוי למנוע מחייל להיכשל בהתנהגות לא מוסרית?.

 

המציאות הצבאית במהותה היא מציאות של כח, היא מציאות שיש בה מימדים וולגריים כמעט טבעיים, ויש צורך להיות רגישים בה לאופציה של כשלון ערכי. הדרך היחידה לעשות זאת היא לדרוש ולחקור היטב מה קורה כאשר הכח נמסר בידי החיילים והזכות להרוג ניתנת להם. הנתונים העגומים שכולם מסכימים עליהם, הם שרבים מאלה שנהרגו לא השתתפו בלחימה. אני מקווה ומאמין שכולנו מצטערים על מותם, אבל מוות זה מכריח אותנו לשאול - האם הוא היה הכרחי? האם הייתה דרך למנוע אותו? ובעיקר, האם ניתן למנוע מותם של בלתי חמושים בפעם הבאה?

 

חקירת

מבצע עופרת יצוקה אינה צריכה להתמקד בחיפוש אשמים, עשבים שוטים או ממלאי פקודות. החקירה צריכה לוודא שבפעם הבאה יעשה הכל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע (אני מתפלל שכך היה גם ב"עופרת יצוקה"), שאם לא כן - דם נקי זה יהיה על ידינו.

 

כדי לוודא שהאינפורמציה תהיה מדויקת ביותר, ראוי לנו לא לסמוך על מסקנות חקירה של ועדות בינלאומיות, וגם לא על חקירה צבאית פנימית. לא נוכל לסמוך גם על ממצאים של ארגוני החברה האזרחית. רק על חקירה שהמדינה תוביל, באמצעות הכלים האיכותיים והטובים ביותר שיש לה. רק בדיקה מעמיקה שמסקנותיה יהיו נגישות לציבור תוכל לתת בידינו את הכלים למנוע נזק בעתיד.

 

הרב אבי נוביס דויטש הוא חבר שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נועה גולדרינג. איך מונעים את הרצח הבא?
צילום ביתי
מומלצים