עובדים על הזרים
מדינה שאינה רוצה במהגרים, לא צריכה להרשות כניסת פועלים זרים לתחומה. עליה להשקיע בפיקוח על תשלום הוגן לעובדים
ביולי 2002 החליטה לראשונה ממשלת ישראל על מדיניות "שמיים סגורים", שמשמעה איסור כניסתם של עובדים זרים נוספים לתחומה. ההחלטה נשמעה מובנת מאליה – בישראל היו באותה עת על פי הערכות, כ-300 אלף עובדים זרים, חוקיים ולא חוקיים, ולא היתה כל סיבה להבאת נוספים. ההגיון חייב להפסיק את מתן האשרות ולנסות להכשיר את העובדים המצויים בארץ.
שבע שנים לאחר מכן, לא נותר זכר ל"שמיים סגורים". החריגים החלו מיד לאחר אישור המדיניות: הראשונים היו העובדים בחקלאות, כי ישראל חייבת לשמר את יכולת החקלאים להתפרנס וחקלאות היא בסיס קיומנו; המשיכו בעובדי הסיעוד, ואליהם נוספו גם עובדי הבניין, כי כבר מזמן אין עובדים ישראלים ועל הפלסטינים אי אפשר לסמוך. כך ניתנים מדי שנה עשרות אלפי אישורים להעסקת עובדים זרים. 118 אלף מהעובדים הזרים הלא חוקיים, הגיעו לכאן כעובדים ברשיון לדברי יעקב גנות.
שני אינטרסים עיקריים עומדים מאחורי המשך הגעת העובדים הזרים ארצה:
- אינטרס כלכלי ישיר של בעלי חברות כח אדם, שעוסקים בהבאתם תוך הפרת החוק האוסר על גביית כסף מהעובדים. המדינה אינה עושה דבר.
ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שלא עורכת ראיונות לעובד הזר לפני הגעתו, בשגרירות המקומית. כך נמנעת ממנו הדרך לקבל מידע ישיר לגבי זכויותיו. כל המידע נמסר לו מחברות כח אדם, שכל עניינן בניצולו. על פי דו"ח מרכז המידע והמחקר של הכנסת מפברואר 2009, מגלגל שוק הבאת העובדים הזרים עשרות מליוני דולרים בשנה.
- האינטרס השני קשור למדיניות הממשלתית, שמבקשת לצמצם את זכויות העובדים בישראל ולהוריד את רמת השכר, זאת בצד המדיניות המבקשת לצמצם את אחריות המדינה לשירותי הרווחה.
בעוד שבענף הבניין אכן נרשמה ירידה משמעותית במספר העובדים הזרים, הרי שהמדינה שומרת על ההצדקות להעסקת עובדים זרים בסיעוד ובחקלאות, בטענה שאין ישראלים שיכולים למלא את מקומם. אולם האמת היא שיש כאלה. פשוט צריך לשלם להם יותר כסף ולתת להם תנאי עבודה הולמים. לכך המדינה לא מוכנה.
לכל אחד יש תחליף
לאחרונה הודיעו נציגי הלובי החקלאי על הישג: בוטלה ההצעה לצמצם את מספר העובדים הזרים בחקלאות ל-3,000 עד שנת 2014. במקומה הובטח לנציגי החקלאים, כי הם יוכלו להמשיך ולהעסיק זרים, שמספרם יקטן אך במעט, מ-27,500 היום, לכ-19,000 ב-2015. אין לי אלא לצטט את דו"ח מרכז המחקר של הכנסת גם בענין זה: "הבעיה בהעסקת ישראלים בחקלאות אינה חוסר רצון מצד עובדים ישראלים, אלא הכדאיות בהעסקת עובד זר עבור המעסיקים".
הזרים בחקלאות עובדים שעות ארוכות, מקבלים שכר נמוך, מתגוררים סמוך למקום העבודה ואחזקתם זולה מאוד. כשהם מתעייפים, פשוט מחליפים אותם בחדשים.
החקלאות היא אינטרס ישראלי מובהק, אולם עבודה זולה אינה הדרך היחידה להמשיך את החקלאות בישראל, אפילו בארה"ב הקפיטליסטית הגדולה, החקלאות מסובסדת.
העובדים בסיעוד, שגם הם נתפסים כבלתי ניתנים להחלפה, מועסקים במתכונת בעייתית מבחינת חוקית ואנושית, חלקם בתנאים בלתי אפשריים, המחייבים עבודה בשעות רבות מדי, בלא פיצוי ראוי ובניגוד לתפיסות הבסיסיות של חיי עבודה, המובחנים מחייו הפרטיים של האדם העובד.
הטענה שאין עובדים ישראלים המוכנים לעבוד בסיעוד היא טענה שקרית. יש עובדים ישראל המעוניינים לעבוד בסיעוד. למעשה עובדים ישראלים רבים עובדים בתחום, אולם לא במתכונת של חיים עם המטופל, אלא כחלק מהשירות שמספק ביטוח לאומי, שנותן לנזקקים עד 18 שעות בשבוע של טיפול סיעודי.
בחוק ההסדרים האחרון, מתוך הצורך לצמצם את מספר העובדים הזרים, הועלה מספר השעות המקסימלי שמממנת המדינה ל-22. כאילו שאדם שזקוק לטיפול סיעודי שוטף יכול להסתפק במטפל המגיע אליו רק ל-22 שעות בשבוע. עובדי סיעוד ישראלים מטפלים גם בנכי צה"ל, הזקוקים לטיפול סיעודי 24 סביב השעון, אלא שאז העבודה היא במשמרות.
המדינה מעודדת העסקת עובדים זרים בסיעוד, משום שכשמעמד הביניים יכול להרשות לעצמו העסקה פרטית של עובד כזה, אין התקוממות ודרישה למימון המדינה של שעות נוספות של טיפול ביתי. הזכות לחיים בקהילה של מטופל סיעודי, נותרת זכות של בעלי אמצעים בלבד. אך כיוון שהמדינה מאפשרת העסקת זרים בסיעוד בשכר נמוך, מעמד הביניים יכול לעמוד בהוצאה. בישראל כיום 57 אלף אישורים להעסקת עובד זר בסיעוד – זהו מספר עצום יחסית לגודל האוכלוסיה, הגדול בעולם המערבי.
באמצע 2009 הוכן מאגר של עובדי סיעוד זרים, מחוסרי מעסיק, כדי שניתן יהיה להעסיקם במקום להביא עובדים נוספים. אולם משום מה, מאגר זה אינו מתחדש. כנראה גם בענין זה מי שמקבל החלטות קשוב יותר לאינטרסים של "מייבאי" העובדים.
ישראל היא מדינה גזענית. בניגוד לכל שאר מדינות העולם אליהן מגיעים מהגרי עבודה, בישראל המונח הזה בעייתי. לישראל אין "מהגרים" רק "עולים". מי שאינו יהודי אינו יכול לקבל בה מעמד, אלא מנדיבות ליבו של שר הפנים. אם אין כוונה לשנות את מדיניות ההגירה, צריך לומר את הדברים באופן ברור: מדינה שאינה רוצה במהגרים, אינה צריכה להרשות כניסתם של עובדים זרים, שרבים מהם יהפכו למהגרים בין אם בחסות החוק ובין אם בניגוד לו.
בינתיים, הדבר ההגיוני היחיד האפשרי הוא לקבוע מורטוריום כללי לעובדים המצויים בארץ ולעצור לחלוטין את האפשרות להביא עובדים זרים נוספים מחו"ל. במקום להשקיע משאבים בחיפושים ובגירושים בנוסח משטרים אפלים, יש להשקיע בפקחים שיעמדו על תשלומים הוגנים לעובדים, ישראלים וזרים כאחד. כל מדיניות אחרת אינה יכולה להחשב ככזו שנועדה לצמצום מספר העובדים הזרים בישראל, אלא רק ככזו שמחזקת קבוצה קטנה של בעלי אינטרסים כלכליים.
עו"ד יפעת סולל מתמחה בזכויות אדם ומשפט ציבורי
לפנייה לכתב/ת 
