לאוטובוס נכנסת גברת?
ההפרדה שמשתלטת על קווי התחבורה הציבורית מבזה לא רק נשים, ונוגעת לא רק לציבור החרדי, לכן חובה להתקומם נגדה
ההשפלה הכרוכה בהפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית חלה גם על הגברים, הנאלצים להיפרד מנשותיהם ומבנותיהם כשכופים עליהם ישיבה נפרדת (גם אם בקדמת האוטובוס). הביזוי הוא בעיקרו כלפי נשים, אך גברים המשלימים איתו מתבזים בעצמם בכניעותם וב"הלבנת פני אדם (אשה) ברבים".
מדיניות ההפרדה הופכת בעיקר את הגברים לצייתנים, נשלטים ולמשתפי פעולה של הרבנים, כאשר הם נותנים ידם לכפיית ההשפלה על נשים. טענה זו נכונה כמובן לא פחות למרחב הציבורי-קהילתי של בית הכנסת (ומבחינה זו יש דמיון לחברה המוסלמית), והרחבת ההפרדה לתחבורה הציבורית פירושה השתלטות נוספת של ראשי הקהילה הדתית והחרדית על מרחבי החיים הציבוריים בישראל.
הפרדה מאורגנת, ממוסדת, על בסיס מין, היא הבסיס המהותי והמרכזי לסדרי עולם פטריארכאליים, להרחקת נשים מחזית החברה ומהנהגתה. היא משמשת לא רק להדרתן מעמדות של כוח אלא גם לקיבוע מעמדן הנחות והתלוי קולקטיבית ואישית בגברים. זהו בסיסו של עולם שבו נשים נקשרות קולקטיבית לבית ולמשפחה, לטיפול ולמתן שירותים, בעוד גברים נקשרים קולקטיבית למרחב החיצוני של תחרות על כוח ומלחמות על הישרדות.
זוהי הפרדה שמגבילה ומצמצמת את עולמם של נשים וגברים, שמנציחה עולם מקוטב ואכזרי עבור כולנו, ומונעת את האפשרות של שותפות באחריות, של הדדיות וחיבה ממקום של קירבה.
ההפרדה הגזענית בקונטקסט הדתי-חרדי מחליאה באופן מיוחד, היות שנשים מואשמות במשתמע בהחטאת הגברים: בעצם קירבתן הן מעוררת בגברים תאוות יצרים והן נענשות בהרחקתן מקרבה פיזית אליהם, לשולי המרחב הציבורי.
בעוד שזיהוי של נשים כמחטיאות את הגברים מעוררת מיאוס, הרי משמעותה של גבריות בהקשר זה היא זולה ובזויה לא פחות.
התנהגות בת-יענה
הציבור הרחב נשאר אדיש: וכי מה לו כי ילין? אם כך רוצים החרדים וכך גם רוצות החרדיות, רצונם כבודם! וכמובן, בשל העובדה שאנו החילונים תופשים עצמנו כנאורים וכרחוקים מרחק שמיים וארץ מהמציאות של החברה החרדית, אנו מתנהגים כאילו מדובר בעניין שאינו רלוונטי לחיינו.
אפילו נשים, ואפילו פמיניסטיות רבות, רואות עצמן מנועות או לא מעוניינות בהתערבות בנעשה בחברה החרדית, אם בשל ליברליזם מדומה, של "מי שמנו להתערב בחייה של הקהילה החרדית?" ואם מתוך קהות חושים המאפיינת את חיינו הציבוריים: מה שקורה שם ו"להם" לא יקרה פה ו"לנו". רובנו נלחמים רק על העניינים של הציבור שאליו אנחנו משתייכים.
להתנהגות הבת-יענה שלנו מכוונים תועמלנים כמו אלה שהסבירו לאחרונה כי מדובר בצפיפות בלתי נסבלת בתחבורה הציבורית, שאת "פגעיה" ההפרדה באה לפתור. הם אף הוכיחו את ארגוני הנשים, שאינם מבינים את גודל השערורייה ואינם תובעים את ההפרדה כפיתרון לצפיפות היתר באוטובוסים, שתגן על הנשים הסובלות ממנה.
לא צריך להתאמץ כדי להבחין בהטעיות של מנהיגי העדה החרדית (גברים כולם – כמובן) ובהיתממות של ראשי אגד (כולם גברים). אפשר לגלות טפח מהמציאות מאחורי הדרישה ה"הוגנת" וה"בלתי מזיקה" לציבור הרחב אך "חיונית" לציבור החרדי, בטוקבקים אקראיים המסבירים לנו מעט מהמשמעויות וההשלכות של מדיניות האפרטהייד בתחבורה הציבורית.
למשל בטוקבק המגיב למאבק נגד ההפרדה, מתארת אשה את השלכותיה במציאות: "פעם בשבוע יוצא סופרבוס לאשדוד וממנה. בפעמים האחרונות שנסעתי במוצאי שבת מהעיר, עלה איזה אהבל והפריד זוגות: הקדים את הגברים והעביר את הנשים אחורה. הוא לא איפשר לאוטובוס לנסוע אם לא עוברים. בפעם האחרונה שנסעתי, גבר אחד לא הסכים לעבור וקמו צעקות עד לב השמיים, עד שמישהו איים עליו שיזמין משטרה. רק אז הוא ירד מהאוטובוס...".
והנה, לאחרונה, עם ההחלה ההולכת ומתרחבת של מדיניות האפרטהייד המגדדית בתחבורה הציבורית ולקראת כינוסה של הוועדה מטעם משרד התחבורה לדון ב"קווי מהדרין", הפכו נשים דתיות אמיצות את ההפרדה המחריפה לעניין ציבורי בעל השלכות עבור כולנו.
חברות מועצת עיריית ירושלים, רחל עזריה ולורה ורטון פנו לישראל כץ, שר התחבורה, "לשים קץ לתופעה המחרידה של קווים מפלים בשרות התחבורה הציבורית בישראל, ולבטל את ההפרדה הנהוגה בקווים אלו". בעצומה שעליה החתימו ארגונים ואישי ציבור מכל המגזרים, הן טוענות: "לאחרונה אנו עדים לתופעות חמורות של אפליה וביזוי נשים בקווי תחבורה ציבורית, בהם נאלצות נשים לשבת בצפיפות ובדוחק בחלקו האחורי של האוטובוס. מי שמעזות להתנגד לדרישה זו סובלות ממסכת השפלות, אלימות מילולית ואף תקיפות פיזיות מצד נוסעים בקווים אלו".
אם ייתן השר כץ ידו למדיניות ההפרדה הגזענית, הוא יהיה ללעג ולשנינה לא רק בעיני נשים, אלא גם בעיני כל מי שחרד לערכי שוויון ודמוקרטיה בישראל.
פרופ' אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
