אחרי הרצח: היד על צווי איסור הפרסום קלה מדי?

צווי איסור פרסום הפכו בשנים האחרונות, כך נדמה, לחלק מנורמת העבודה המשטרתית בכל חקירה שאתגר הפענוח בה גדול מעט יותר מהרגיל. בתי המשפט נענים לבקשות המשטרה ללא דיון וכך אירע גם הלילה (יום ד') במקרה שבו גופה שנמצאה בתוך פח אשפה בפינת הרחובות רש"י והעמל ברמת-גן.

אך "היד הקלה" בהוצאת צווי איסור הפרסום איננה מובילה במקרים רבים להתקדמות בחקירה. חקירת עשרות תיקים - בהם רצח יעקב אלפרון, רצח פרופסור דיוויד ניב, רצח עו"ד יורם חכם, פיצוצי מטעני החבלה נגד זאב רוזנשטיין, רצח אנשי המאפיה הישראלית בניו-יורק - תקועה, בחלק מהמקרים במשך שנים.

זירת הרצח ברמת-גן (צילום: עופר עמרם)

במקרים רבים מוצאת המשטרה מפלט בצו איסור הפרסום. בהיעדר תשובות, השוטרים מעדיפים להרחיק מהם את השאלות ופוטרים את העיתונאים בתשובה: "החקירה תחת צו איסור פרסום, אנחנו לא יכולים להתייחס לזה". אך הבעיה היא לא רק במשטרה. מערכת המשפט משמשת במקרים רבים כ"חותמות גומי" עבור המשטרה ומוציאה בקלות את הצווים. זאת, במקום להוציא צו זמני ל-24 שעות במהלכו יתקיים דיון בנוכחות נציגי התקשורת או אפשרות להתנגדות מכל גורם אחר.

אחד המקרים המוכרים ביותר בהקשר זה, הוא רצח העבריין פנחס בוחבוט בספטמבר 1999. מדובר בפרשה שהתגלגלה מאוחר יותר לפרשת פריניאן והשוטר-רוצח צחי בן-אור. צו איסור הפרסום על רצח בוחבוט הוצא ארבע שנים לאחר הרצח, כתוצאה מתחקיר שערך כתב "ידיעות אחרונות" ובמהלכו ביקש את תגובת המשטרה. הצו הוצא למרות שבמהלך ארבע שנות החקירה לא חלה כל התקדמות.

בדיעבד, חיפה הצו על מחדליה של המשטרה בפרשה אשר הובילה שנים אחר-כך להקמת ועדת זיילר. הוועדה מצאה כשלים רבים בעבודת המשטרה ובעקבותיה אף הודיע המפכ"ל לשעבר, משה קראדי, על התפטרותו. מסקנות קשות התקבלו גם נגד בכירים נוספים. 

"הטענה שהצווים נועדים לטיוח - מופרכת"

במשטרת מחוז תל-אביב, ובעיקר ביחידה המרכזית שלה, השיטה עוברת כך: בכל תיק שעשוי לזכות לסיקור תקשורתי ואין בו קצה חוט - מוגשת מיד בקשה לצו איסור פרסום. כך קרה באחד מניסיונות ההתנקשות בזאב רוזנשטיין, במהלכו מצאו את מותם שלושה אזרחים חפים מפשע. מקרים דומים אחרי הם רצח שרה בן-אדירי, אזרחית תמימה שנהרגה ב-2003 בפיצוץ שנועד לפגוע בעבריין קוקו אמסלם, רצח עד המדינה נסים ימין בחולון, רצח העבריין ישראל "אליס" מזרחי - יד ימינו של זאב רוזנשטיין - בפיצוץ ג'יפ ברחוב הרצל ורצח יוסף שלפלה - שומר לילה בגני התערוכה ששלעברו נזרק רימון ב-2005. 

ראש אגף החקירות במשטרה לשעבר, ניצב בדימוס יוסי סדבון, סבור מצדו כי טובת החקירה מחייבת איפול מוחלטת על כל מהלכיה. "צווי איסור פרסום מוצאים לבקשת המשטרה, אך המשטרה לא עצמאית בהחלטותיה. המטרה היא למנוע כל שיבוש אפשרי וכל חשיפת פרט לגבי מבצע העבירה, כך שימנע מגורמים המעורבים לדעת מה יודעת המשטרה".

לדברי סדבון, צו איסור הפרסום נחוץ הן בשלב הראשוני של החקירה והן לאחר שזו הופכת גלויה. "גם אחרי שמגיעים למבצע העבירה, עצם העובדה שהדברים מפורסמים בכלי התקשורת עוד בטרם היתה לו אפשרות להתוודות ולהסביר - יכולה לפגוע במשקל העדות שלו. בבוא היום הוא עוד עלול לחזור בו ולהגיד שסתם דיבר וכל מה שהודה בו למד מהתקשורת. נורא קשה להפריך טיעון כזה בבית משפט".

"הטענה כאילו צווי איסור פרסום נועדו לטייח את חוסר הצלחתה של המשטרה – מופרכת מיסודה", הוסיף סדבון. "אי אפשר להסתיר אי הצלחה. האירועים ידועים וברור שהציבור מחכה לתשובות. אני לא חושב שנעשה פה זילות בשימוש בצו איסור הפרסום".

"לפעמים הפרסום עוזר"

ומה אומרים עורכי הדין? "אני חושב שהנטייה של שופטים מסוימים להוציא צווים גורפים פוגעת לא רק בכלי התקשורת, אלא בטווח הרחוק מביאה לאינפלציה של צווים ולא משרתת את טובת החקירה. כלי התקשורת היו מתייחסים יותר ברצינות וביראת כבוד לצווים - אם לא היו מוצאים בצורה כמעט סיטונאית", סבור עו"ד תמיר גליק, ממשרד עורכי הדין ליבליך-מוזר, המייצג את קבוצת עיתוני "ידיעות אחרונות" ושוקן.

"הבעיה היא לא עם צווי איסור פרסום ככלל", הוא אומר. "העיתונות מכירה בכך שצווים יכולים להיות נחוצים, אך יש בעיה עם מקרים בהם בתי המשפט מוציאים צווים גורפים שעה, שניתן

היה להסתפק בצו מידתי וממוקד האוסר לפרסם פרטים מסוימים וכך לאזן בין צורכי החקירה לשיקולים אחרים. אני סבור כי יש מקום לכך שבתי המשפט יוציאו צווים רק מקום ששופט ישתכנע שתיתכן פגיעה בחקירה. ברוב המקרים מדובר בחשש לפרסום פרטים מוכמנים, אולם אז יש לשקול האם ניתן למקד את הצו ולא לאסור באופן גורף".

עוד הוא מדגיש, כי לא ניתן להתעלם מהעובדה שלעתים פרסום מסייע בפענוח עבירות. "חלק מההרשעות המפורסמות ביותר בישראל נולדו לאחר שמתלוננים נוספים הגיעו בעקבות הפרסום הראשוני", הוא אמר.