אנחנו דור מצולם

במשך 20 שנות עשייה נקשר שמו של הבמאי נפתלי גליקסברג עם תחקירים רציניים. לאורך השנים ניפק לנו סרטים כמו "משימה 107" ו"אנחנו נגיע בזמן" על חייו של האסטרונאוט אילן רמון ז"ל והתרסקות המעבורת קולומביה; "מי אתה אלחנן טננבאום" על פרשיית החטיפה שהעסיקה את המדינה; "תיק לא סגור" על רצח רבין ו"אזעקת אמת" על מלחמת לבנון השנייה.

הוא הוכיח את עצמו כיוצר דוקומנטרי כבד ראש שבוחר את נושאיו בקפידה, ולכן מפתיע קצת שסרטו האחרון, "המתבגרים" ששודר אמש (ב') בערוץ 10, עוסק דווקא בצד הקליל של חיי הנוער בישראל.

יפה. ניסיונות השתלבות שכבר נתקלנו בהם בעבר (צילומים: ערוץ 10)

נכון, חיים של מתבגרים הם לא רק "בוורלי הילס 90210" ו"אחת שיודעת". בתקופה בה ההורמונים גועשים והחיים מתחילים לצייר את עצמם, יש מספיק דרמה בשביל עשרות שעות עשייה דוקומנטרית. לראייה, מספיק להציץ אצל חנה רטינוב, השוס של "מחוברות", שמצליחה מדי פרק לספק ליטרת דמעות ושלל דיוני ברזייה על החיים מגובה גיל 16. לעומת זאת, סרטו של גליקסברג לא מספק את הרגעים המרגשים להם ציפינו, אותם רגעים שמגיעים בקלות אצל רטינוב.

"המתבגרים" עוסק בארבעה בני נוער בשנת הלימודים האחרונה שלהם, רגע לפני הגיוס. הארבעה לומדים יחד ואמורים לייצג פלחים שונים של האוכלוסיה. לידור הוא האלפא-מייל, יפה היא נערה אתיופית שהתייתמה מאמהּ, אלה היא בת למשפחה ממוצא רוסי שמנסה להשתלב וליהי היא הגרסה הישראלית למעודדת האמריקאית - יפה, פופולרית, מרכז הכובד החברתי.

סקס, צבא ופייסבוק

במרכז הסרט נמצאות הכנות המתבגרים לקראת האירועים המרגשים של השנה - נשף הסיום והגיוס. בפועל, החבורה מבלה את מרבית הסרט בשיטוט בקניונים, בהתרגשות של "הלפני" ו"האחרי" ובמתן תובנות בשקל על החיים. הבחירה בשם "המתבגרים", כאילו יש כאן דיון בדור שלם מטעה, שכן מדובר במקרה ספציפי של ארבעה צעירים שלא מייצגים דבר מלבד עצמם.

"המתבגרים". לנוער בישראל יש עוד סיפורים חוץ מהכנות לנשף הסיום

כל ארבעת הצעירים רהוטים, אינטיליגנטים, נעימים למראה ויודעים להתנהל, אולם אין בהם שום דבר מיוחד, שום ערך דוקומנטרי אמיתי או מקרי קיצון שלא ראינו בעבר.

נכון, יש הבדלים חברתיים. ליהי קונה שמלה אצל מעצב בעוד שיפה צריך לחסוך, ויש התרגשות לפני צבא, למשל כשלידור הולך לגלח את שיערו לפני הגיוס. בין לבין יש פייסבוק, זוגיות, בתולים, יחסים עם ההורים וכל המישמיש הטינאייג'רי הממוצע. אבל בניגוד לעשיותיו הקודמות של גליקסברג, כאן אין שום אירוע או אדם מכונן שמצדיק שעה של עשייה דוקומנטרית.

הסרט לא מעניק שום אמירה אלא פשוט נותן הצצה לתקופה בחיים של ארבעה מתבגרים רגילים לחלוטין. מה שעובר עליהם אינו חריג ואפילו לא מעורר מחשבה. זו תקופה בחייהם, נטולת עניין של ממש, כזו שעברה על רבים אחרים. במובן הזה, הצפייה היא כמעט כמו לראות סרט משפחתי, אבל של משפחה לא שלנו.

אם הכוונה היתה לספק אמירה משמעותית על מצב הנוער בישראל, כנראה שצריך נפח זמן גדול יותר או מיצג רחב יותר של דמויות, כפי שהוכיח המקרה של "מחוברות".

יש לנו אחלה נוער? אין לנו אחלה נוער? את התשובה לא קיבלנו כאן. בשעה אחת של סרט בה מנוקזים ארבעה סיפורים, הפוטנציאל מפוספס.

ויש מקום גדול לעשייה דוקומנטרית רצינית על בני נוער, במיוחד מהצד היותר שכלתני ופחות אופנתי, אבל כאן הפוטנציאל לא הגשים את עצמו. כנראה שעד שיבוא הסרט שייתן לנו מבט מעמיק באמת, נמשיך לעקוב אחרי רטינוב, שבניגוד לאחיה "המתבגרים" דווקא כן מצליחה לומר משהו על העומק, הצער והשמחה שמנוקזים בעשור השני של החיים.