מקובה ועד חצ'פורי: נתיבות מבשלת לתל-אביב

כשגיא נוימן גדל בנתניה, אמא שלו לא נהגה לבשל. למעשה, הילד הצעיר היה לוטש עיניים מקנאות לעבר סיריהן של האמהות של חבריו לכיתה. בעקבות העובדה המצערת הזו הסתובב במשך שנים עם חלום לפתוח מסעדה שתיקרא "סירים" ותקבץ נשים שמבשלות בכל מיני סגנונות. משהחל לפעול באופן מעשי כדי להגשים את החלום, גילה נוימן שני מכשולים: ראשית, השם סירים כבר תפוס. שנית, בדרום הארץ פועלת קבוצת נשים בשלניות שמתאימות בול למסעדה שעליה הוא חולם.

נכון, לא חסרות מסעדות פועלים בתל אביב המגישות אוכל ביתי, אבל מסעדה בדיוק כזאת עוד לא ראינו בעיר הגדולה. "בת ארצי‭,"‬ שנוימן פתח בשבוע שעבר בנחלת בנימין יחד עם אשתו הילה בר, מתהדרת לא רק בשם עברי צלול ויפה - עניין מבורך כשלעצמו - אלא גם ברעיון עסקי יוצא דופן. האוכל שתמצאו פה מגיע היישר מנתיבות, והוא פרי הבישולים של קבוצת הנשים הקרויה "תבלינים", ‬שבה חברות נשים ממגוון עדות. נוימן ובר קונים מהן את המנות שהן מבשלות, ומגישים אותו לתל אביבים שמתגעגעים לאוכל של אמא וסבתא, לא משנה מאיזו עדה. תמצאו פה בישולים אתיופיים, גרוזיניים, מרוקאיים, עיראקיים, הונגריים, פרסיים, טוניסאיים, בוכריים ועוד. דבר אחד בטוח: לנוימן לא חסרים סירים מלאים באוכל עכשיו.

מפרום והעיר הגדולה

אילנית שעבי, ‭,36‬ חרדית ואם לחמישה, היא אחת הבשלניות. "זה לא פשוט לעזוב חמישה ילדים קטנים ולנסוע שעתיים לכל כיוון, אבל אני עושה את זה בהנאה גדולה‭,"‬ היא אומרת. "לא תיארתי לעצמי שיש בתל אביב אנשים חמים כל כך. האווירה פה מקסימה והאנשים במסעדה מדהימים. אני עצמי ממוצא הונגרי ונשואה לעיראקי ומבשלת אוכל של כל העדות, בעיקר אוכל מזרחי. בשבילי לצאת מהבית ולעבוד ככה זה הגשמת חלום. יש לי המון סיפוק מזה שאני יכולה לצאת מהבית, להכיר אנשים ולהביא לידי ביטוי את מה שאני יודעת לעשות‭."‬

מדלן פחימה, אסתר אברג'יל ושלומית חניה (צילום: צביקה טישלר)

אסתר אברג'יל, ‭,61‬ אם לשבעה וסבתא ל‭21-‬ נכדים, הצטרפה לקבוצת הנשים הבשלניות לפני כשמונה חודשים. "אני מאוד אוהבת לאפות ולבשל את כל סוגי האוכל המרוקאי. אני מכינה לחם פרנה, לחם ממולא, סלטים טריים, והסיפוק הכי גדול שלי הוא כשאנשים אומרים לי שטעים להם. המשפחה מאוד מפרגנת לי על העיסוק הזה. בשבוע שעבר הייתי כמעט כל היום במסעדה, וממש נהניתי. הילה סיפרה לכל מי שנכנס שאנחנו הטבחיות מנתיבות ושמעתי איך אנשים מתלהבים. זה כיף".

עליזה אבקסיס, ‭,58‬ אם לחמישה וסבתא לשישה, הייתה גננת בנתיבות במשך 37 שנה. לפני שנתיים יצאה לפנסיה מוקדמת. ואם נוימן ובר מרגישים שהם מעוניינים לעזור לנשים מנתיבות, אבקסיס דווקא מרגישה שהן צריכות להיחלץ לעזרת הזוג הצעיר מתל אביב. "אני מרגישה שהם כמו הילדים שלי, ואני מאוד רוצה שהעסק שלהם יצליח. הם זוג בתחילת דרכו, והם תמיד חייכנים ומאירי פנים. הנשים בקבוצה שלנו מבשלות עבורם בשמחה, וכולנו מאוד רוצות שהמקום ישגשג‭."‬

לצד החריימה, הקוסקוס והקובה המתבקשים והצפויים, אפשר למצוא בבת ארצי שפע של מאכלים מעניינים. למשל דאבו, שהוא סוג של לחם אתיופי, מאפה גדול וכפרי מקמח לבן, שנאפה בכלי מיוחד ומוגש עם רטבים וסלט המתובל באופן שונה מהסלט הישראלי. או כפיתות - קציצות עוף ועשבי תיבול רכות וטעימות של הבשלנית הטוניסאית. ויש גם בשליאני, שהוא מאפה גרוזיני עם תפוחים, וגם חצ'פורי וחינקאלי ועוד ועוד, כמיטב מסורת קיבוץ הגלויות של ישראל. האגף האשכנזי, כפי שאתם רואים, סובל מהרכב חסר מאוד. חלק מהמנות מוצלח יותר, חלק פחות. התפריט עדיין לא יציב ולא קבוע, ובכל יום אפשר למצוא הפתעות אחרות. "בשלישי ושישי אנחנו מגישים כמובן קוסקוס, מסבירה הילה בר, "אי אפשר לשבור את המסורת. בשאר הימים התפריט משתנה‭."‬

קיבוץ, גלויות

בנתיבות, סתם שתדעו, אף אחד לא מתרגש מהאוכל של בנות הקבוצה. כל תושבות המקום מבשלות ככה. "אבל כשאנחנו יוצאים עם האוכל הזה החוצה, לערים שונות בארץ או בחו"ל, כולם מתעלפים‭,"‬ מסבירה סמדר קפלינסקי, האישה שעומדת מאחורי קבוצת "תבלינים" ועובדת איתן כבר כשנתיים. "הן מבשלות לקבלות פנים ומשלחות אורחים של ראש הממשלה ועושות עוד דברים, אבל רק בחודשים האחרונים הן הכריזו על עצמן כקואופרטיב, ועשו את זה בעקבות ההתקשרות עם מסעדת בת ארצי. בעקבות הנסיעות התכופות לתל אביב הן אפילו שוקלות לקנות מכונית משותפת לכולן, וכך, לראשונה בחייהן, יוכלו לנהוג ברכב משלהן ולא להזדקק לחסדי התחבורה הציבורית. בכסף שהן הרוויחו הן אירגנו טיול לראש הנקרה, הבאנו הרצאות והן אפילו ביקרו בקיבוץ, מקום שרק שמעו עליו, אבל מעולם לא היו בו‭."‬

חלק מהמנות המוגשות בבת ארצי מותקנות בנתיבות, לילה לפני, וחלקן במטבח הקטן של המסעדה. בר מספרת שבכל בוקר מגיעות שתיים-שלוש בשלניות, על פי סבב תורנות, גוררות אחריהן את תיק הקניות, עולות על אוטובוס ונוסעות לשוק הכרמל‭".‬לפעמים הן חוזרות משם מזועזעות‭,"‬ צוחקת בר. "הן אומרות לי: 'הילה, עובדים עליכם פה! מוכרים לכם את הסחורה נורא ביוקר! בואי לנתיבות ותראי איך הכל עולה חצי מחיר‭."'‬

בר עצמה, יש לציין, הגיעה לתל אביב מקריית מלאכי, כך שהיא מבינה על מה הנשים האלה מדברות. "גיא ואני אנשי פריפריה שפשוט גרים כבר שנים בתל אביב‭,"‬ היא מסבירה. "אנחנו חושבים שכוחה האמיתי של הפריפריה בארץ הוא דווקא באוכל שלה, ומבחינתנו אנחנו מביאים לתל אביב את קרני האור של הפריפריה‭."‬