התקשורת לא אשמה

מכל זווית בה מתבוננים בטרגדיית דודו טופז (ואין ספק כי בימים הקרובים לא תישאר זווית מוחמצת אחת), שום דבר שמח לא עולה. כמה מסקנות מרות ניתן ללמוד מהפרשה, על אופי האדם, על חטא היוהרה, על גבולות האגו והסכנות הטמונות בו, וגם על החברה שבה אנחנו חיים. אלא שמסקנה אחרת, בכיוון אחר, כבר נשמעת מפיות מסויימים, ובהם פיו של עורך-הדין ציון אמיר, פרקליטו וידידו של המנוח. כיוון שהטענה מועלית במישרין, בבהירות ובראש חוצות, כדאי פשוט לצטט אותה: התקשורת הרגה את דודו.

אין צורך בהשכלה רפואית או משפטית כדי להעמיד דברים על דיוקם. לא התקשורת הרגה את דודו, אלא דודו – על גאוותו, אהבתו העצמית ושגעון גדלותו – הוא שהרג את דודו. הדבר לא עושה את מותו מצער פחות, אבל הניסיון לתלות את האשם בעיתונות ולכרוך את חבל התלייה סביב צווארה גורם עוול מיותר נוסף. כדי להימנע מכתב אישום בגין העמדת פנים וגלגול עיניים, אודה מיד: התקשורת הישראלית, כמו אחיותיה בעולם, היא חובבת נלהבת של שערוריות, סנסציות ואף טרגדיות. יהיו שיאמרו שהיא צמאת דם, אבל למען האמת, היא צמאת דם בדיוק כצרכניה, לא פחות ולא יותר מהחברה הישראלית. זה לא הכי יפה, לא הכי אסתטי, ודאי לא הכי אנין. אבל זה עוד לא הרג אף אחד, אפילו לא פוצץ לו את הפנים באגרופן.

התקשורת שירתה את דודו טופז כל ימיו. הוא נישא על גליה וניצל אותה היטב – ובצדק – למטרותיו. זהו החוזה הבלתי כתוב שבין כוכבים לעיתונות, ודודו טופז מילא אולי יותר מכל אחד אחר את חלקו בחוזה, גם בימים ובפרסומים מעוררי מחלוקת ומכעיסים. זו הייתה הגאונות שלו, והיא תורגמה להצלחה מקצועית ומסחרית. אכזרי ככל שנשמע הדבר, חוזים כאלה אינם פגים לאחר המוות. טופז מכר מרצונו את נשמתו לרייטינג בחייו, והרייטינג התובעני והממכר המשיך ללוות אותו עד מותו. וגם הלאה.

קטונתי מלנתח את הגורמים בנפשו הסבוכה של טופז, שהביאו אותו לשלוח יד באותה נפש. ייתכן שלא יכול היה לשאת את הקלון והבושה, סביר שלא עמד בהתרסקות המוחלטת של מעמדו, מכוכב-על לאסיר קטן.

כך או אחרת, הפרסומים בתקשורת, גם אם מיהרו שלא בצדק לחרוץ את דינו (לאחר שהודה במעשיו, אגב), רק האירו באור זרקורים מוכר את חרפתו. לא הם לקחו את חייו.

ואם את מצוקתו של טופז אפשר בדרך מסויימת להבין, את זעקת דוברו-חברו קשה לקבל. עו"ד ציון אמיר, שמותח באמנות את גבולות הביטוי והחופש התקשורתי עד המקום המאפשר ליחצן עבריינים מסוכנים, הוא האיש המתלונן עכשיו כי "מילים הורגות". כולי תקווה זכה, שהמילים שאמר אמיר בראיונות עיתונאיים לגיטימיים רבים, ושהלבינו את דמויותיהם של כמה מלקוחותיו התמימים, לא הביאו בעקיפין לשחרורם של פושעים. אפילו, חלילה, פושעים שהורגים.