אי המטמון

הקהל ב"סיגט". גם זה סוג של דגל (צילומים: אילת יגיל)

"סיגט", אחד הפסטיבלים הגדולים באירופה, נערך ב"אובודאי סיגט", אי מלאכותי בין בודה לבין פשט, שבבירה ההונגרית. הפסטיבל שמשתלט על כל האי מושך אליו עשרות אלפי צעירים מרחבי היבשת שמחפשים בילוי זול לקיץ, במחיר 50 יורו ליום. מעניין היה לגלות את השינוי הדמוגרפי שחל על באי הפסטיבל בחמשת הימים: שלושת הימים הראשונים כללו רבבות צעירים מזרח אירופיים, מגיל 18 ועד 25, שבילו את זמנם בשתייה מתוך "באקט" נוסח תאילנד (דלי פלסטיק מלא סוגי אלכוהול מפוקפקים) והתחרמנויות. פתאום, בסוף השבוע, החלו להיראות בני 30 ו-40, חלקם עם ילדים, שבאו ליהנות מהאווירה המיוחדת והשמש הקיצית.

הרוק הבריטי בעדיפות

בניגוד לשנים שעברו, השנה נרשם בפסטיבל רוב ללהקות רוק בריטיות מהסוג שניתן היה לראות בערוץ M2 (כשעוד היה אפשר לצפות בו אצלנו): Bloc Party היו אנרגטיים באופן שאי אפשר להישאר אליו אדיש, Manic Street Preachers צימררו כשהקדישו כמה משיריהם לריצ'י, גיטריסט הלהקה המנוח, Snow Patrol היו עגמומיים כנדרש, אצל ה-Editors המצוינים הציג טום סמית' את הקול המיוסר והכריזמה המוזרה ביותר במקום, White Lies נשמעו כמו האחים הקטנים של ניו אורדר, Klaxons הלהיבו את הקהל במיקס בין רוק ודאנס והיפנטו אותו עם החולצות המכוערות שלבשו ומקסימו פארק אולי לא הקסימו כמו האדיטורז, אבל עדיין העניקו מופע של פאן טהור.

ניקי ווייר מה"מאניק סטריט פריצ'רס". שיר לריצ'י המנוח

בבמה העיקרית הצטמצמה הנוכחות האמריקאית לפיית' נו מור ואופספרינג, שתיהן להקות שזרחו לפני עשור וחצי. הנוכחות הפופית הסתפקה בלילי אלן והטינג-טינגז. בין אלה שובץ, באופן מוזר למדי, פאטבוי סלים. למרות שהוציא רק לאחרונה אלבום משובח במסגרת ההרכב Brighton Port Authority, הגיע השמן הרזה לבודפשט להעניק סט די.ג'יי בלבד. הוא פתח, באופן מקורי ומקסים, עם קטע מאחד השירים היפים ביותר בפופ, "Pure Imagination" שמבצע ג'ין ווילדר (מפסקול "ווילי וונקה"). הבעיה היתה שההמשך היה ידוע, לעוס ומאוס, וכלל את מיטב להיטיו, בשידור ישיר מהלפטופ שלו. סלים עצמו הסתפק בלהניף ידיים ומחא כפיים לעצמו.

"מקסימו פארק". מופע של פאן טהור 

ההורה ההיא

מי שלא מצא את עצמו בבמה אחת, יכול היה תמיד לחפש משהו אחר בקצה השני של האי. כך שאפשר היה להתחיל לפזז לצד האלג'יראים במופע של חאלד, ולמצוא את עצמך תוך עשר דקות מול ההמון הגועש שבא לצפות בפלסיבו, או לשלב בין הצמד ממאלי, אמאדו ומרים, ולחתוך בפראות לכיוון הפרודיג'י.

למי שנמאס מהשווארמה. קצבייה

אלה שרצו לנוח קצת מהפעלת עור התוף טיילו בין עשרות הבמות והאזורים השונים ששובצו לאורך האי: מתקני לונה פארק, איזור גרפיטי, יריד אמנות הונגרית, אוהל עם סרטים ודיונים בנושאים הומו-לסביים ואפילו איזור ללימוד הורה, שנערך ביוזמת שגרירות ישראל, במסגרת חגיגות העשרים

לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל להונגריה (קצת מצחיק, בהתחשב בעובדה שזהו ריקוד שיובא אלינו בדיוק ממזרח אירופה).

נציגויות ישראליות נוספות היו "אוי דיוויז'ן" ולהקת "הבנות נחמה". כיאה למקום מסודר, הוצעה במקום מרפאה שהוכשרה במיוחד לטפל במקרים של שפעת חזירים, ובית מרקחת שפעל סביב השעון. ככל הידוע לנו, לא נרשמו במקום קורבנות.

והאוכל? ג'אנק משובח, כפי שאפשר היה לנחש: נקניקיות, שווארמה, פיצה, סופגניות, טורטיות ושאר אבות המזון. אבל למי שרצה להשקיע בעצמו קצת יותר, הציע האי גם דוכן של קצב בודפשטי שהכין תבשילים וסנדוויצ'ים, ואפילו ירקן.

ביום האחרון, אחרי שהדי הדיסטורשן של פיית' נו מור שככו והטלפונים הסלולרים נאספו מעמדת ההטענה, חצה ההמון את הגשר הצר שחיבר בין האי ליבשה ועשה את דרכו לכיוון האוטובוסים והמוניות, בשקט ובסדר מופתי. 

הכתבת היתה אורחת משרד התיירות ההונגרי

• לכל כתבות המוזיקה - לחצו כאן