שנה ללא אקזיט: בהיי-טק עושים חשבון נפש
שועלי ההייטק הישראלי שכינס "כלכליסט" מסכימים שהענף משותק. אבל בעוד שהיזמים סבורים שהאקזיטים המהירים בעבר ייבשו את התעשייה ואת החזון הציוני, המשקיעים לא מתביישים לומר כי "המטרה היא לייצר רווח"
תעשיית ההיי-טק הישראלית, אשר גייסה בשנת 2008 סכום שיא של 1.7 מיליארד דולר, וייצרה למדינת ישראל את רוב האקזיטים שלה לאורך השנים, לא הצליחה מאז ספטמבר 2008 לייצר מכירה, הנפקה או אפילו מיזוג אחד. שפל שכזה לא נרשם בתעשייה מאז התפוצצות בועת ההיי-טק ב-2001. אפילו בארצות הברית, שבה היכו גלי המשבר במלוא עוצמתם, נרשמו בשנה האחרונה עסקאות ענק כגון רכישת אורקל את סאן ב־7.5 מיליארד דולר והרכישה של יבמ את SPSS ב־1.2 מיליארד דולר.
פערים בלתי ניתנים לגישור
אדי שלו, מייסד קרן ההון סיכון ג'נסיס, שרשמה יותר מ-30 אקזיטים שונים, ניסה לספק הסבר מניסיונו: "בינואר השנה נפגשנו בניו יורק עם משקיע מיבמ. הוא סיפר כי יש להם תיאבון לרכישות, אולם הפערים בין המוכרים לקונים בלתי ניתנים לגישור - הקונים מחפשים מחיר של היום, בעוד אנחנו המוכרים, לא נמהר למכור השנה, בעתיד חברות ירצו לשלם יותר".
גיורא ירון, שאחראי על מספר רב של אקזיטים לרבות מכירת מרקורי ל-HP ב-4.5 מיליארד דולר, מסכים עם שלו: "אני מאמין שגם אחרי שנעבור את המשבר, ייקח עוד זמן רב עד שנראה אקזיטים גדולים. חברות גדולות לא ממהרות לרכוש חברות קטנות. ג'ון צ'יימברס, היו"ר של סיסקו, אמר לנו בעבר שהתקופה של רכישת חברות קטנות נגמרה - כיום סיסקו מחפשת רווחים מהירים, ולא ממהרת לרכוש טכנולוגיות בלבד".
האם אפשר לחיות בלי אקזיטים?
גידי ברק, שעמד מאחורי מכירת DSPC לאינטל ב-1.6 מיליארד דולר, מכירת באטרפליי לטקסס אינסטרומנטס ב-50 מיליון דולר ואקזיטים נוספים, מעריך שאפשר לחיות בלעדיהם: "אני מאמין שכן, כי המודל לפיו אנו עובדים בישראל הוא בעייתי - ענק אמריקני רוכש רעיון שלרוב לא בשל ועדיין לא ייצר הכנסות משמעותיות. אנחנו מוכרים חזון או ניצוץ, ולא תעשייה שמסוגלת לפרנס מישהו מעבר ליזמים המקוריים. יזמים צעירים מוכנים למכור מהר ובזול כדי להצליח. אם נמשיך כך, האקזיטים ילכו ויתמעטו, כי החברות הגדולות כבר לא מחפשות קנייה של רעיונות בלבד".
לדברי רמי תמיר, שעמד מאחורי מכירת חברת קומראנט לרד האט בכ-107 מיליון דולר ואקזיטים נוספים, "אם לא יהיו אקזיטים, חלק מקרנות ההון סיכון ייעלמו. אבל אני מקווה שכן נוכל לראות את התעשייה מתפתחת ומתקדמת".
יזהר שי, שותף בקרן ההון סיכון האמריקנית קינן פרטנרס ובעברו יזם שמכר שתי חברות, רואה את הדברים קצת אחרת: "בכל יום, כל אחת החברות שלנו היא מועמדת למכירה, ואנחנו לא מתביישים בזה. אנחנו נמצאים שם כדי לייצר רווחים למשקיעים שלנו, ולא לטובת החזון הציוני. אין תנאי שוק שקובעים מהו האקזיט הנכון. כאזרחי ישראל אנו גאים בחברות מצליחות כמו צ'ק פוינט וטבע, אבל כשאין עידוד של מדיניות ממשלתית נכונה - קשה לייצר".
לא ממהרים לאקזיט
גיל מנדלזיס, היזם של חברת טריאנה שנמכרה ב-2007 לחברת ICAP בכ-250 מיליון דולר, דווקא אופטימי לגבי ההמשך: "בואו ונשכח מהשנה האחרונה, שבה גם חברות שהיה להן הרבה כסף בקופה, לא ידעו מה יהיו תנאי האשראי שלהן בעוד שנתיים או שלוש ולכן עצרו את הרכישות. חברות אלו לא ידעו מתי יוכלו לממן מחדש את החובות שלהן, ולכן השנה האחרונה לא רלבנטית.
"הסיבה שיש פחות אקזיטים היא לא רעה - יש היום חברות מצליחות כמו אופטיר וסופרדריבטיבס, שמוכרות בעשרות מיליוני דולרים ולא ממהרות לאקזיט. זה נכון גם מבחינת הקרנות וגם מבחינת היזמים. מעולם לא היו בארץ חברות בתחום הטכנולוגיה שמוכרות בעשרות מיליונים ולא יוצאות לאקזיט. אני מכיר חברות שקיבלו בשנתיים האחרונות הצעות בסכומים של 300-200 מיליון דולר, ואמרו לא".
לדברי רוזן, החברות שיצאו להנפקה בתקופה האחרונה בעולם היו "חברות חזקות, עם מותג חזק ועם מכירות רבות. אבל אנו כן רואים התעוררות בנושא ההנפקות בישראל, רואים תנועה והתעניינות - מה שלא ראינו בחודשים הראשונים של השנה".
האם נראה יותר חברות שיבחרו להנפיק בנאסד"ק?
שלו: "זו עדיין נחשבת דרך האקזיט הכי יוקרתית, למרות שבראייה לאחור הנאסד"ק כיום במצב קשה יותר ממה שהיה ב-2000. וול סטריט התגלתה במערומיה בצורה קולוסלית, כמו שלא ראינו בהיסטוריה. אנחנו כקרן הון סיכון כבר מסתכלים מזרחה, ועמק הסיליקון בארצות הברית הוא כבר לא המודל האולטימטיבי העיקרי שלנו.
"הבעיה העיקרית היא שעדיין קיים מצב של חוסר ודאות. שוק האקזיטים עדיין סגור, ולא יודעים מה יקרה כאשר ייפתח - בכמה אנחנו יכולים למכור את החברות שלנו. אם מסתכלים על מה שקרה בארה"ב - הרי שממוצע האקזיט ירד מרמה של 80 מיליון דולר לרמה של 30 מיליון דולר. החברות הרב-לאומיות קונות, אבל בהרבה פחות".
ברק: "נאסד"ק בעייתית מאוד בגלל עלות ההנפקה הגבוהה בה. קשה להנפיק ולשמור על החברה. אם אתה לא חברה בשווי של 300 מיליון דולר ומעלה, אין לך טעם ללכת לשם. אולי כיום צריך לחשוב על הנפקה במזרח הרחוק או במקומות אחרים, שרוצים הנפקות גם של חברות בשווי של 100 מיליון דולר. כיום, מי שיכולות להנפיק בנאסד"ק הן חברות שלא צריכות כסף, אלא שמחפשת לעשות אקזיט - כלומר להנפיק בשווי ענק".
קשה להנפיק בתל אביב
לדברי רוזן, היום יש בעיה גם למרבית החברות הקטנות שמחפשות הנפקה בתל אביב: "זה בעיקר בגלל חוסר היכולת ליצור אקזיט אמיתי למשקיעים. הבורסות באירופה, דוגמת בורסת AIM, הן כבר לא אופציה, והאופציה הכמעט היחידה שנשארה היא אופציית המיזוגים והרכישות, שגם היא לא ממש פעילה".
שי: "אמנם לחברות רבות יש פיתוי להנפיק בתל אביב, אבל אני מציע להן לחשוב על זה טוב לפני שהן עושות צעד כזה כתחליף לגיוס או כמסלול שחוסך בדיקת נאותות קשה של משקיעי הון סיכון. לאחר ההנפקה החברה נהפכת להיות ציבורית וגלויה לכל, מחיר החברה הוא מחירה בבורסה, ומעטות הקרנות שאוהבות להשקיע בחברות אשר מונפקות בבורסה בתל אביב".
האופציה היחידה היא רכישה על ידי חברה זרה?
מנדלזיס: "אני לא מבין מה הבעיה ברכישה של חברה זרה. חברות ישראליות כמו טופטיר וסאיוטה שנרכשו גדלו מאוד בעקבות הרכישה. הנפקה מוקדמת מדי בנאסד"ק מזיקה יותר מאשר רכישה על ידי חברה זרה".
אולי לא היית צריך למכור את טריאנה אלא לחכות ולהפוך אותה לחברת ענק?
מנדלזיס: "אני שמח שלא נאלצתי לחוות את השנה האחרונה כחברה עצמאית. אני שמח שלא הלכנו להנפקה - זה טירוף להיות מנכ"ל של חברה ציבורית. זה טירוף לחיות בתוך סיר הלחץ הזה, ושוק הנאסד"ק נכשל כישלון חרוץ. אז אם אני מסתכל על הרצון שלי לבנות חברה - אנחנו מייצרים כאן מאות מקומות עבודה בישראל, ואין לי שנייה אחת של צער או חרטה לגבי מה שהיה יכול להיות. האקזיט שלנו הוכיח את עצמו".
ברק: "המודל שהרצנו כאן ב־20 השנים האחרונות בהיי-טק הוא מודל שמדלל אותנו, מבלי לבנות כאן מעמד ביניים טכנולוגי או תעשייתי בישראל. העובדה שהפורום שנמצא כאן מרגיש טוב, וכולנו גרפנו כסף הביתה, לא אומר שבנינו כאן את האמצע. תראו את התפלגות הגילאים בתעשייה הישראלית - או שאתה סטארט־אפיסט, ואז השיא שלך הוא בגיל 40-30, או שאתה יועץ מבוגר יותר. אבל אין כאן מעמד ביניים".
שלו: "אני רואה מאות יזמים שמקימים חברות, ובאים כולם מחברות מצליחות כמו מרקורי, אמדוקס ואורבוטק. בקנדה, שהיא מדינה של 27 מיליון תושבים, יש לשם השוואה ארבע קרנות הון סיכון בלבד, שמשקיעות שם רק 500 מיליון דולר. אחד המשקיעים שם אמר לי שאין שם אחוז אחד מהחדשנות שיש בישראל - יש פה תשתית פנטנסטית להקמת חברות, ואתה יכול למצוא כאן מנהלים ללא סוף".
"הממשלה תוקעת מקלות בגלגלים"
ירון: "אפשר לשמר את החברות הישראליות בישראל ואת היזמים, וזאת על ידי קרנות לייט סטייג' (קרנות שמשקיעות מאוחר בחברות בשלב של צמיחה - מ"א). קרן גדולה כזו שנכנסת ומשקיעה כמה עשרות מיליונים יכולה לאפשר למשקיעות הקודמות באותה החברה אקזיט, וגם ליזמים של החברה. ישראל צריכה להבין שמרכזי פיתוח פשוטים הם כבר לא כוס התה שלה. חברות בינלאומיות חייבות להקים כאן מרכזים עסקיים, ולא מרכזי פיתוח שבהם מאבדים עניין במהרה".
שלו: "יש כאן בעייה של איחוד של הקרנות. תעשייה שלמה שמורכבת מרואי חשבון ועורכי דין דועכת לה. אולי בעבר היו יותר מדי קרנות, אבל עכשיו יש כאן מספר מועט ביותר, פחות מעשר קרנות ישראליות שיש להן כסף להשקיע ועוד כמה קרנות אמריקניות. המשקיעים המוסדיים עברו טראומה פנומנלית.
"הממשלה עצמה כל הזמן תוקעת מקלות בגלגלים. למשל חוק השעות הנוספות של ח"כ שלי יחימוביץ' יביא לכך שבעתיד לא תהיה כאן תעשייה. קרן הון סיכון ישראלית היא עסק מקומי. כשאתה משקיע בחברה, יש תמיד קרן זרה שמשקיעה בשותפות עם קרן ישראלית. כיום אנחנו כבר לא מחפשים את הערך המוסף בארה"ב, ועמק הסיליקון הוא כבר מזמן לא האורים ותומים שלנו. אנחנו משקיעים בהרבה חברות שעושות עסקים עם חברות לא אמריקניות, כמו סמסונג, שארפ ו־LG. שליש מהפורטפוליו שלנו נוסע מזרחה ולא מערבה".
לפנייה לכתב/ת 
