אונס בקהילה: הצעקה, השתיקה וההשתקה

'על דבר אשר לא צעקה בעיר'

בפרשה שלנו חוקים רבים העוסקים בנשים בנשיות ובשליטה במיניותן. בפרשה גם סדרה של ארבעה חוקים העוסקים באונס ולהם מבנה מסודר. חוקים אלה מופיעים מייד לאחר הדיון באשה שבעלה טוען שלא מצא לה בתולים. (כב, כב-כט):

יש חצי אונס?

בתווך נמצאים שני חוקים שמקובל לראות בהם חוקי אונס, החוק השני דן בגבר ששוכב עם נערה מאורסה בעיר והחוק השלישי דן בגבר השוכב עם הנערה המאורסה בשדה. ההבדל החשוב בין החוקים הראשון והרביעי לחוקים האמצעיים אינו במעשה אלא במעמד המשפטי של האשה. החוק הראשון מדבר על אשה נשואה ('בעולה'), החוקים השני והשלישי עוסקים בנערה מאורסה (נערה שיש לה זיקה משפטית לגבר) ואילו החוק האחרון עוסק בנערה פנויה מכל זיקה. חומרת העונש נקבעת בעיקר לפי המעמד המשפטי של האשה ולא לפי המעשה שנעשה בה.

בכל ארבעת המקרים התיאור הוא של גבר ששוכב עם אשה. במקרה השני נוספה המילה 'מצאה', במקרה השלישי הגבר 'תפס בה' ובמקרה הרביעי הוא 'החזיק בה'. יש הסלמה בחומרת המעשה ולמרות זאת אין הסלמה בחומרת העונש.

נראה שהמחוקק מאמין שיש חצי אונס. שני חוקי האמצע עוסקים באונס אבל לדידם אונס יכול להתבצע רק בנערה מאורסה. אשה נשואה תוצא להורג ואילו ה'פנויה' תחותן עם האנס.

צעקת או לא צעקת – זו השאלה?

החוקים האמצעיים, חוקי האונס, מבחינים בין נערה מאורסה שנתפסה בעיר לנערה מאורסה שהוחזקה בשדה. הנערות נאנסו ולמרות זאת ייתכן שיענשו. נערה מאורסה נדרשת להגן על 'תומתה' ולכן אם ייתכן שהיא צעקה היא לא תענש, אבל אם נאנסה במקום בו צעקותיה היו נשמעות אז המחוקק מניח שהיא בחרה לא לצעוק והיא נענשת עם האנס: 'וסקלתם אותם באבנים'. הבעייה אינה חומרת האונס אלא השמירת הבתולים, והאחריות מתחלקת בין האנס והנאנסת.

'אחותי, החרישי'

הנחות מעניינות יש למחוקק: שאשה שלא מעוניינת בקיום יחסי המין תצעק בזמן האונס, שאנסים ששים לאפשר לנאנסות לצעוק, ושהקהילה ממהרת להתגייס למשמע הצעקות.

לאחר האונס מתחלפת הדרישה והנאנסת מצווה להחריש (שמ"ב, יג):

וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר... וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי.... וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ:... וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ ... אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ.

אם לא צעקת בזמן האונס תשלמי, ואם תצעקי אחרי האונס גם תשלמי. יגידו לנו מתי לצעוק ומתי לשתוק ותמיד האינטרס הקהילתי במוקד. יהיה מי שיאמר שזו החוויה המוכרת של שיחזור האונס, האונס השני. האיסור על הקרבן להיות אדון לרצונותיו, תשוקותיו וכאביו. תמר נאנסה והיא קרעה את כתונת הבתולות וצעקה. בתמורה להגנה דרש ממנה האח השני לשוב ולהחריש את זעקתה.

"הכנסי כבר לאוטו וניסע, עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול, מה את כל כך צודקת, מה את כל כך באמת חושבת שאת הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות ... " (מאיר אריאל)

מתפרצת על העבר הרחוק והרי אני חיה בעולם אחר? ולמה אני חוזרת בכל פעם (באמת בכל פעם?) על אותם נושאים? מפתה 'לדבר על נושא אחר' אבל זה בדיוק מה שאבשלום ביקש מתמר, וזה בדיוק מה שהחוקים האלה מבקשים ממני, מחברותי ומחברי נפגעי האלימות – תצעקו כשנוח לנו וקבלו בשתיקה את דין הקהילה. מבקשים שנכנס לפרופורציות הרי אנחנו לא 'הצדק היחידי עלי אדמות'...

אז לא הפעם ולא בפעמים הבאות. אנחנו נדבר על זה בחוץ ובגשם. נשמע את זעקותיה של תמר, נראה את הכותנת הקרועה. נציע לנפגעות ונפגעי אלימות לצעוק כשהם רוצים ונאמר להם שזה ממש בסדר לשתוק כשהם מותקפים.

התנ"ך הוא לא רק העבר שלנו הוא נקרא בבתי הכנסת ונלמד בבתי הספר. הוא ספר הספרים ולכן הוא גם ההווה שלי. אני חושבת שאני לא כועסת עליו אבל אני כועסת ובעיקר כואבת דרכו, בשפתי-שפתו. הכאב שלנו הוא בוודאי לא הכאב היחיד עלי אדמות, אבל הוא שלנו ועד שהוא לא יגמר – הוא יאמר. עבורי השבת היא שבת 'זכור', 'זכור' לאלימות ולהשתקה הקהילתית של קורבנותיה, והתפקיד של הקהילה הוא בעיקר לשמוע, לאפשר, להשתתף ולשתף בכאב, ולהשתדל שיהיה אחרת.

על אתר/ בנצי

זכות נפלה בחלקי להיות הנחשון המגיב לרוחמה וייס, בקטע מענין ונוקב. להבנתי התורה קובעת את חומרת המעשה כשלעצמו ולעיתים המעמד האישי המשפטי קובע את חומרת העבירה כבגידה בהסכמה ומעמד זה משפיע על יחסינו המוסרי למעשה. הנקודה בה אני חולק היא , התורה לא רוצה להשתיק, נהפוך הוא, צעקתה היא הראיה היחידה לאופי המעשה. ובעיקר לגבי מעמד האשה , בעת נתינת התורה מעמדה בעמים היה נמוך ומושפל , זוכרים מה עשו במצרים לאשה נשואה ? ולעומת זאת התורה רואה באונס מעשה רצח!

התורה בחלק מהמקרים התחשבה במקובל, או שמיתנה את החוקים המקובלים, או נאבקה בהם ובתקיפות רבה, כך עשתה לדעת הרמב"ם התורה לגבי המקדש והקורבנות. הגוים היו מורגלים בהם לעבודה זרה, התורה התחשבה בצורך הטבעי, אישרה את הקורבנות וצימצמה אותם באופן דרסטי. כך במעמד האשה השאירה התורה חלק מהדברים, צמצמה אותן ואף שינתה. לדוגמא הקושי הגדול לגרש אשה ביהדות לעומת הקלות באיסלם. תפקיד חז"ל להתאים את התורה למציאות המשתנה. הלוואי ונגיע לעת בה יתייחסו לנשים בכבוד הראוי ובהגינות, כפי שהתורה רואה בגבר ובאשה ביחד את האדם השלם, זאת יתרחש כאשר האדם ידע לכבד את רעהו ואף הויכוח יתנהל בכבוד.

ובבית המדרש של הטוקבקים

כפי שאתם רואים התחלנו בפינה חדשה ושמה 'על אתר'. מדי שבוע יקבל אחד מחברי בית המדרש מראש את הטור ויכתוב תגובה. תודה ל'בנצי' הנחשון. ולכבוד הימים הנוראים וגם לאחריהם, 'מרא דטורא' ואנוכי חשבנו שלא די בבקשות לשמירת הלשון וכדאי לקבוע חוקים משלנו, יהודיים, לקבלה ודחייה של תגובות. פחות תגובות ויותר תורה ולומדיה (כדי ש'חיים' ו'בתיה' ונוספים ישארו אתנו) הטור הבא יוקדש לענייני 'שמירת הלשון' ואתם מוזמנים לשלוח מראש או בתגובות את עמדותכים בנושא.