ביום פטירתו של רבי

"ביום פטירתו של רבי גזרו חכמים תענית ובקשו רחמים"

כבר כשקרב אל המבוא ראה את ערימות החציר שהיו מפוזרות לאורכו, להחריש את קול יצולי העגלות וצעדי העוברים בדרך, שלא יכנסו אותם אנשים אל חצרו של הנשיא ברגל גסה. בשעה זו עוד היה החציר החדש זהוב ונקי באורו של הבוקר. עוד מעט יתרפט וישחיר, יירמס תחת רגלי החכמים שעברו במבוא בדרכם לתפילה. מעבר לחומת האבן שסבבה את הבית נשמעו הקולות עולים ויורדים חליפות. שער הברזל היה פתוח לרווחה, וכשנכנס אל החצר המרוצפת, ראה אותם יושבים צפופים על מחצלות, עטויי טליתות ותפילין. עיניהם היו עצומות בתפילתם וגופם כמו גוף אחד, רוכן ומתרומם חליפות לקול התחינות.

חנינא היה הראשון שהבחין בדמות הגבוהה העומדת אצל בית השער וחדל מתפילתו. כשקם על רגליו הפנו גם אחרים את מבטם לעבר פתח החצר, וקול התפילה התעמעם והפך למלמול חרישי. חנינא ניגש אליו לברכו ואחז בידיו. ברוך בואך, בר קפרא. חבקו זה לזה, והוא חש את כתפיו של חנינא רוטטות בבכי כבוש תחת זרועותיו. חנינא הקטן שאהב את הזקן כאב. קול התפילה שב והתגבר. רק מעטים קמו מן המחצלת וניגשו אליו לקדם את פניו. רב שמעון ורב גמליאל לא נשאו עיניהם אליו. כששאל קצרות לשלומו של רבי, הניד חנינא בראשו ונשא את פניו העייפים לעבר חלון העלייה. הוא שם, עם השפחה. ובר קפרא הביט אחריו וראה את דמותה בחלון. האם הבחינה בו?

אחר כך חזרו לתפילתם והוא כרע מלוא קומתו אל המקום שפינו לו בפאת המחצלת, ישב ביניהם וצירף את קולו לתפילתם, אבל עיניו נותרו פקוחות. דומה היה לו שהכל נשאר כשהיה. מחרוזות השום והבצל שהיו תלויות בין עמודי האכסדרה, בור המים והתנור הגדול שבחצר, ממלכתה שלה, השער הכבד של אורוות הפרדות הלבנות ודלתות האסם הגבוהות, הנעולות. כאילו מעולם לא עזב. כאילו מעולם לא היה בן הבית הזה. כשקם ממקום מושבו ופנה אל פתח הבית, חש את המבטים ננעצים בגבו. הוא נכנס אל הבית שאפלולית עמדה בו גם בעיצומו של הבוקר, נשק את המזוזה שבפתח ועלה בצעדים חפוזים במדרגות האבן לעבר חדר העלייה. עמד על מפתן החדר והביט אל השפחה. 

- אתה? פניה האדימו כשרכנה להיטיב את הכסת.

- אני. הביט בידיה השחומות, הטובות, מחליקות על אריג הפשתים.

הזדקפה כנגדו וקולה התקשה.

- להתפייס איתו באת? לקבל ברכה אחרונה?

- לא. לחלוק לו חסד של אמת באתי. למחול לו.

- ממך הוא צריך מחילה?

- המלבין פני חברו ברבים צריך מחילה ממנו, שלא יאבד את מקומו בעולם הבא.

הביט בה כשעמדה זקופה כמו תמר מעל מיטתו של הזקן שעיניו עצומות ופניו צהובים. רק החריקה הכבדה של נשימתו נשמעה בחדר, פיו פעור וריח רע עולה ממנו.

- הוא אהב אותך מכולם.

- גם אני אהבתי אותו.

- אתה לעגת לו.

- לא יכולתי לראות אותו קטן משיעור קומתו.

זקפה סנטרה לעומתו, ונחירי אפה רטטו בכעס.

- אתה גדול בעולמך, ועולמך קטן.

- ומה גדולתו של נשיא המכבד בני עשירים עמי ארצות?

- מי אתה שתבוז לו? רשפה לעומתו מבעד לדמעות. הלא אתם תלמידי חכמים, יום אחד מתכתשים על כבודכם ולמחרת מקלסים, כמו זונות המפרכסות זו את זו.

- לא אני. ידעתי שלא אתמנה בימיו. לא לכבודי קנאתי.

אמת דיבר. נזכרה באותו משתה כלולות, איך שם ללעג את בן אלעשה, עם הארץ היהיר, העשיר שזכה בייחוס כלתו. זכרה את פניו המכורכמות של חתן הנשיא, את צחוקם הכבוש של תלמידי חכמים, את חמתו של רבי. אינני מכיר אותך, אמר לו, והצביע לעבר הפתח. אנשים לחשו, שוב לא תהיה לו, לבר קפרא, דריסת רגל בבית הוועד. והיא שמעה אותה שמחה לאיד בקולם, וחשבה על אהבתם וקנאתם של חכמים. זכרה את חיוכו הפצוע בטרם נסגרה הדלת בפניו.   

לא אשמע עוד צחוק של חכמים מתגודדים סביבו, חשבה באותה שעה, ולא אראה את רבי מחייך בעל כורחו. לא יהיה עוד אותו אי-נחת שהלך עמו כמו צל והכעיס את רבי. שלום יבוא עכשיו אל ביתו של הנשיא. שלום ושיממון. וידעה גם שלא תראה עוד את גופו הארוך על מפתן החדר, אוחז רכות בסל התאנים הבשלות, המתפקעות מעסיסן, שהביא לה, ומביט בה מעבר לפתח. כל גופה כאב אז מגעגוע. רק אחר כך בא הכעס, ועכשיו התפוגג והלך. את הנעשה אין להשיב

.

אבל היום, בטרם יסתיים הכול, רצתה לשוב ולארוג את מה שנפרם ביניהם. יישבה את קולה ואמרה בשקט, נשיא מתהלך עם כולם, בקודש ובחול. ובר קפרא זכר את אלמנתו היפה של רבי אלעזר בן שמעון, איך סירבה לנשיא ששלח לדבר בה וסנטה בו "כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?" - ושתק. אבל אותו עלבון ישן שעלבה האלמנה ברבי גבה וניצב ביניהם עכשיו כמו עשן של מדורה כבוייה.

- ומי כמוני, שפחה של בית רבי, שבה וניסתה, יודעת שקשה להן, לגדולה ולחכמה, לדור בכפיפה אחת. ואילו עניו היה רבי ולא הרבה עושר ונכסים, מניין היו אסמיו מלאים כדי שיוכל לפתוח אותם ולהאכיל את הרעבים, תלמידי חכמים ועם הארץ?

יבואו כולם ויאכלו, אמר באותה שנה של רעב, וזן אותם כעורב וככלב, הזכירה לו. היה מפקיר גריסין כדי לזכות בהן את שמעון בר חלפתא, שיאכל ולא יתבזה. ולא שמרו לו טובה.

זכרה את רבי פנחס בן יאיר, מתהלך יחף כבן עניים בקדושתו, שסירב לסעוד על שולחנו של הנשיא בגלל אותם גינוני שררה שלו, כך אמר, ואותן פרדות לבנות שבאורווה המתכלכלות ממזונם של ישראל. זעם ולא התרצה והלך לדרכו. אבל רבי מחל על כבודו.

רק לבר קפרא לא סלח, שהיה לו כמו מלח ללחם ואהב אותו מכולם.   

מהחצר למטה עלו וגברו קולות התפילה. הוא התקרב אליה, והיא לא נסוגה. ריח של לחם חם מהתנור עלה ממנה. לחם וקינמון. מור ומגדים. אחותי כלה. שדיה היו כבדים מבעד לשמלת הפשתן הרקומה תכלת.

- אין לי עולם בלעדייך. בואי איתי. לחש אליה.

- אני נשארת כאן. כאן ביתי.

לא שמע. נגע בידה והיא לא נרתעה מפניו.

- את תהיי עולמי. את תהיי ביתי. את הקמח ואני התורה.

גניחה צרודה עלתה מהמיטה, והיא סבה בחטף לאחוריה, נטלה פיסת בד, טבלה בקערת המים, סחטה והניחה אותה ברוך על מצחו של הזקן. ניחוחם הרפה של חוטרי האזוב שצפו בקערה לא כיסה על צחנת הגוף הגווע.

עמדו אצל מיטתו של רבי, כתף אל כתף. עיניו של הזקן שבו ונעצמו. בר קפרא ניגש אל כד המים שבפינת החדר, והערה מים קרים לפיו מן הלגין שעמד בו.

כשזלגו המים מסנטרו אל בין קפלי הבגד, צלף בו זיכרון, איך היתה משלחת אותם לביתם כשאיחרו לשבת לאחר הסעודה, מקשקשת בלגין בדפנותיו של הכד הריק מיין ואומרת בלשון חכמים, עלת נוקפת בכד - ידאו הנשרים לקיניהם. גם רבי חייך אז ואמר אחריה כשיצאה מן החדר, טוב שעשאה אשה. אילו עשאה גבר, היה זה מתברך בחוכמתו של בר קפרא וביופיו של נכד דרבי טרפון. איך התלהטו פניו באותה שעה. ידע שאין אומרים שבחו בפניו וגבר העלבון על השבח. מה ראה רבי לדמות את חוכמתו שלו ליופיו של אותו הולל, שכל זונה שנשכרת בשני דינרים היתה שוכרת אותו בשמונה. אבל עכשיו, כשעמד ליד ערש דווי שלו, כשהכל כבר תם ונחתם, הבין איך הזהיר אותו רבי מפני קללת הברכה. והוא לא שמע.   

ושוב עלה קול התפילה עלה מהחצר, רם ומפגיע.

בר קפרא ניגש אל החלון הקדמי והביט למטה אל תלמידי החכמים שהתנודדו בצפיפות בחצר, עטויי טליתות, כמו גל של רוח קדים על פני השדה.

- הם לא יניחו לו ללכת, אמר לה. גזרו מוות בחרב על מי שיבשר את מותו, וקשרו את נפשו אליהם באזיקים של תפילות ותענית.

היא נשאה את עיניה אליו ממראשות המיטה. לא היה לעג בקולו. רק החמלה נשתיירה.

- מן השמים מבקשים את רבי, ומן הארץ מבקשים את רבי, אמרה.

- עליונים ותחתונים אוחזים בארון הקודש.

עיניו הטרוטות של הזקן נפקחו לרגע קט. דוק של ייסורים עמד בהן. דומה היה שהוא מנסה לומר משהו, אבל רק גניחה עלתה מגרונו וריר עכור גלש על פני הלחי הקמוטה ונבלע בכרית.

- הלוואי שיכפו עליונים את התחתונים, פלטה, וסכרה באחת את פיה בכף ידה, כמי שאמר דבר כפירה.

- אמן ואמן, הנהן לעומתה.

עכשיו עמדה ביניהם שתיקה של קושרים. עמדו זו מול זה, אישה ואיש, והגוף הגווע מוטל ביניהם על המיטה.

היתה זו היא שהעזה.

- חסד של אמת בקשת לעשות עמו?

- חסד של אמת, הנהן אליה.

הנידה בראשה אל עבר כד המים הגדול שבפינת החדר.

האיש ניגש אל הכד ונשא אותו בזרועותיו אל עבר החלון האחר שפנה אל שער האורוות. האישה ראתה את שרירי כתפיו משורגים במאמץ תחת בד הטלית.

גם פניה כוסו באגלי זיעה כשקרבה ועמדה עמו ליד החלון. הוא חש בחום גופה לצדו.

שוב הביטו זו בזה. הוא השתהה.

- חסד של אמת, התחננה ודמעות בעיניה.

ושניהם כאחד הרימו את הכד הכבד והשליכו אותו מבעד לחלון למטה, אל החצר הצדדית השוממה.

הכד התנפץ לרסיסים על המרצפות ושבריו התפזרו ברחבה עם נתזי המים.

קול התפילה מן החצר הפנימית נדם באחת.

שתיקה גדולה עמדה להרף רגע בחצר ובחלל הבית.

הם נפנו מן החלון כגוף אחד והביטו לעבר המיטה. הזקן היה מוטל דומם ופניו התרפו. הוא לא נשם.

- נחה נפשו, אמר לה.

- נחה נפשו.

הם הביטו זו בזה, גופותיהם רפויים ומרוקנים. כמו אחרי לילה של אהבה.

אחר כך שמעו את נהי החכמים מן החצר. 

• מדיטציה לפתיחת שער הרחמים/ סיון הר-שפי
• חג השבועות של מרינה/ פנינה גפן
• סמטת גיטלי/ יוסי ריבלין
• ותגיענו למחוז חפצינו/ שרה סגל-כץ