תקלה מופלאה

ל-MGMT היה את כל מה שצריך בשביל לנצח. אווירת פסטיבל אופורית שלא נראתה כאן מעולם, הייפ ארוך, מפרגן וסוּפר-משתפך על אלבום הבכורה המצוין שלהם מהשנה שעברה והזכות לסגור כאן את שבוע ההופעות העמוס והחשוב ביותר בתולדותינו.

וגם לנו הייתה סיבה טובה לשמוח. קיבלנו מנה טרייה, ישר מהתנור. להקה בשיא פריחתה, עכשווית, רלוונטית ורעננה. לא עוד שאריות מחוממות של אמני עבר מרקיבים. אבל גם עם כל התנאים שהיו לטובתם, והעובדה שהקהל הישראלי, שתגידו מה שתגידו עליו, יודע הכנסת אורחים מהי, משהו לא לגמרי עבד בגני התערוכה אתמול (ד') בערב.

את הערב פתחו ברוב חן The Dallas Guild, חבורה בריטית עם מתופף ישראלי שהתאימה כמו כפפה לערב שחיכינו לו. עם סאונד מצוין וחומר שנשמע כמו הבן הלא חוקי של דפש מוד וסימפל מיינדס (וקצת ניו פורנוגרפרז). הם היו המתאבן המושלם.

MGMT על הבמה. התגלו כחיות רעות (צילומים: דודו אזולאי)

כש-MGMT עלו לבמה, לצלילי "The Handshake" לתגובה שלא היתה מביישת גם את הגדולים שבאיקוני המוזיקה, הסאונד הנעים התחלף בלכלוך צורם, נהימות דיסטורשן רחוקות מאוד מהפופ הנעים של אותו אלבום מוערך. גם "Destrokk" שבא מיד אחר כך הדגיש את הצד הכוחני והבועט של ההרכב, וכך גם "The Youth" שלא איחר לבוא - ולא שיש בעיה עם זה.

וינגארדו וגולדואסר על הבמה. הקהל ערג לאטמים

האלקטרו-פסיכדליה הוחלפה ברוק'נרול מהיר ועצבני שלא דופק חשבון לאף אחד, רחוק מאוד מהמתקתקות הפופית שהורגלנו אליה. בשלביה הראשונים של ההופעה, MGMT התגלו כחיות רעות עם רצון עז לקרוע לנו את עור התוף.

גם ההתנגשות בין קולות השירה העדינים של אנדרו וינגארדו ובן גולדואסר לבין צרימות הפידבקים חורכות האוזניים עברה יפה. אלא שלקראת אמצע ההופעה, משהו באווירה הכללית החל בצניחה חופשית מטה, וקשה היה להסתיר את העובדה שמשהו לא ישב כאן בסדר.

לא שכחו להודות גם לזו שהופיעה בצד השני של הכביש

אפשר להגיד לא מעט על בעיות שמע קלות, כאלה שגרמו לעומדים מאחורה, גם לשועלי ההופעות הוותיקים ביותר, לערוג לאטמים. אפשר גם לציין לרעה את חוסר התקשורת התמוה בין חברי הלהקה לקהל שבא לראות אותם והרעיף עליהם אהבה בכמויות אדירות. וגם שני השירים החדשים שנוגנו כאן מהאלבום המתעתד לבוא, כשהבולט מתוכם הוא "Song for Dan Treacy", נשמעו קצת אינפנטילים והעלו חששות מהכיוון האומנותי של הרכב הינוקא הזה.

שיעורי בית

אבל לא אלה מה שהפכו את ההופעה של MGMT לאירוע שנוי במחלוקת, משמח ומאכזב בכפיפה אחת. הבעיה העיקרית כאן היתה מה שבתחילה היה נראה כיתרון הגדול שלהם. צמד הברוקלינאים עדיין לוקה בחוסר ניסיון ברור, כזה שמנע מההופעה להגיע לאי אילו שיאים שבפוטנציאל יכלו להיות לה בשפע.

הקהל בהופעה. הישראלים מכניסי אורחים נהדרים

אז כן, "Electric Feel" על מכות הסנר המרטיטות כן הזיז שם משהו וגם "Time To Pretend" הכיל רגעי שחרור מסיבתיים שהיו כל כך נחוצים כאן. אבל גם ההדרן הצפוי של "Kids", אולי הלהיט המזוהה ביותר עמם, ונפילת המתח הטכנית המביכה שקרתה במהלכו (לא, זה לא היה מתוכנן.

זו היתה פאשלה לתפארת) לא הסתירה את פצעי הבגרות של ההרכב הצעיר הזה, שיש לו עוד הרבה מה ללמוד במונחים של הרכבת סט, יצירת אווירה וסיפוק קהל.