"התולעת לא הגעילה, הרגשתי שהפצתי מוסר"

ימים ספורים לאחר שהגיע השורד יעקב קריספל (ע. מנופאי) לאי בודד בפיליפינים הוא היה צריך לעמוד בניסיון הכי קשה שלו. קריספל, יהודי שמאמין באלוהים ושומר כשרות, היה צריך לאכול תולעת כדי שחברי השבט שלו יוכלו להמשיך במשימת החסינות.

ערב קודם הסביר השורד לחבריו שהוא אינו יכול לאכול מהצדפות שהם אספו בים, ולכן הוא יודה להם אם הם לא יבשלו אותם עם האורז, אלא בנפרד. עכשיו הוא עומד מול התולעת ומנהל שיחה קצרה עם ריבונו של עולם: "אמרתי לו 'מה אתה אומר?' ושמעתי 'אם תאכל זו עבירה, אבל אם תעשה את זה, לפחות תכניס להם עוד טיפה מוסר'". וזה מה שהוא עשה. לחברי השבט הוא מודיע שדרך ארץ קדמה לתורה ובולע את השרץ בביס אחד. מה ההרגשה אחרי? תיסכול. 

"לקחתי על עצמי עבירה למען דרך ארץ וההרגשה שלי היא תסכול מוחלט" הוא אומר ל-ynet, יום אחרי ששודר הפרק המדובר של תוכנית הישרדות - הפיליפינים. "אני לא חי עם ההחלטה הזו בשלום. אחרי שראיתי את הפרק הזה יש בי תיסכולים כי הילדים שלי, שהם הכי חשובים לי בעולם ,לא ידעו עד הדקה האחרונה מה אני הולך לעשות, וכשהם ראו את זה - אז הילד שלי שאל אותי, אבל אבא למה? וזה עשה לי צביטה בלב. הם הולכים בלי ציצית וכיפה, אבל החדרתי בהם את האהבה לבורא עולם, ופתאום הם רואים את אבא שלהם אוכל לא כשר.

"התולעת עצמה לא הגעילה אותי והרגשתי באותו רגע שהמוסר שיוצא מהמעשה שלי הוא עצום. נתתי מה שאני יכול למען השבט. הם יודעים מה גודל האמונה שלי לבורא עולם. אנחנו יושבים יחד 24 שעות ובכל הזמן הזה אני מטפטף להם מי זה אלוקים ואומר להם 'תעשו השתדלות', 'תגידו פעם אחת מודה אני', ואחרי זה מגיע הניסיון העצום הזה. ידעתי שאני אעשה טעות חמורה, אך המוסר שיוצא מהמעשה הזה לאוכלוסייה שלמה שרואה בדת רק דברים פסולים הוא מוסר ענק - שדרך ארץ ביהדות קודמת אפילו לתורה עצמה. אם לא הייתי אוכל כולנו היינו נפסלים".

האדם המשתדל

אלמנט ה"מוסר" חוזר בשיחה עם קריספל לא-מעט, לעיתים בווריאציות שונות ("לטפטף מוסר", "מסר עצום", "המוסר שיוצא מהמעשה" וכן הלאה). ולמה זה כל כך חשוב? "כי יש שם בחורים מדהימים שהמושג כשרות הוא בכלל לא בלקסיקון שלהם, ואז בא קריספל ונותן להם קצת דת ומוסר, וזה תופס. קיבלתי אחרי התוכנית של אתמול תגובות מדהימות, ולא רק מהארץ. כתבו לי 'אתה תותח', 'אתה אחד החזקים'".

אז יום אחרי השידור, למרות התיסכול, קריספל מרגיש תותח. ריבונו של עולם ממשיך לדבר איתו והוא מצידו ממשיך לטפטף. וכל זה על אף שמעמדו מבחינה דתית לא לגמרי ברור.

"אני האדם המשתדל", הוא מבהיר, "אני אומר - לא צריך להיות רב, מספיקה ההשתדלות, ובאמונה יש התחייבות שיכולה להיות גם בקטן. אני נוסע בשבת, אבל אני משתדל להניח תפילין - ואם לא הנחתי יום אחד אני לא נותן ליצר הרע להסית אותי שגם מחר לא אניח. אני אומר לעצמי תתעורר, אל תטוש את אבא. יש לי מלחמה כמו שיש לכל אחד. חוץ מהחרק העלוב הזה לא עשיתי ויתורים נוספים. ביום הכיפורים אני אכה על חטא בלי שום קשר, כי אני לא צדיק. בכלל, אני לא מחכה ליום הכיפורים בשביל להגיד חטאתי, פשעתי".

בנה על הצלחת עם הפרי

האמת היא שלקריספל היתה אפשרות להגיע ליום כיפור פחות מתוסכל, ועם חטא אחד פחות, לו הוא היה פורש לפני תחילת המשימה כשהמנחה גיא זוארץ איפשר לחברי השבט לבחור מתמודד שלא ישתתף במשימה. קריספל ויתר למתמודדת אחרת (ריקי) שטענה שכואבת לה הבטן.

הוא מסביר: "ריקי היא בעייתית. היא אמרה שכואבת לה הבטן, היא לא רצתה - למרות שהיא כן אוכלת שרצים. אני לא יכולתי להגיד שכואבת לי הבטן כי אני לא שקרן, אבל בלב התפללתי שאני אקבל את הצלחת עם הפרי. ריבונו של עולם לא עשה עמי את החסד - ואכלתי אותה".

אז קריספל אכל אותה, והוא ממליץ לחובשי כיפה לא לנסות את זה בעצמם. "ככל שאתה מתחזק בדת אז אתה נהיה רגיש יותר לדברים האלה ולא יכול לראות נשים חשופות או לאכול לא כשר, אז קטונתי מלהמליץ לדתיים לעשות את המהלך הזה. אני הייתי שם בפנים, בתוך הדת, וזה מאוד יפה, אבל גם מאוד קשה. אני למדתי בישיבה שנה וחצי, הייתי עם כיפה וציציות. נתתי שיעורי מוסר לאסירים משוחררים,

אבל אחר כך הורידו אותי לכיוון לא טוב. חברים בליינים הזמינו אותי למסיבות, ולצערי הרב שם נפלתי. הורדתי את הציצית. החלפתי את הכיפה בכובע ואז התחלתי לארגן בעצמי מסיבות טראנס".

אחרי שרואים את התולעת. הצדפות. הביקיני והשיחות הצפופות עם אלוקים, השאלה המתבקשת היא - "למה?". למה ללכת למקום שלא מתאים לעקרונות שלך? למה להעמיד את עצמך בניסיון שלא משנה מה תבחר תפסיד. קריספל עונה על השאלה הזאת בלי היסוס: "בשביל הילדים. השארתי לגרושתי ושלושת ילדיי דירה עם שלושה חדרים. הבנים בחדר אחד, גרושתי והילדה בחדר אחר וסלון. עכשיו כשהבת גדלה - גרושתי שהיא אישה צדקת עברה לישון בסלון ונתנה לה את החדר. אז אשתי הנוכחית רשמה אותי לתוכנית ואמרה לי אולי תביא מיליון. הלכתי בלי לדעת מה מחכה לי שם. הקושי שם הוא מאוד מאוד גדול. לא באמת מראים את הסבל שלנו. קפאנו שם למוות, היינו רעבים. לפעמים הרגשתי שם כמו כלב. המיליון - אם אזכה בו - הוא לגרושתי והילדים. אני, כל מה שיש לי נותן להם".