התמכרות לאינטרנט: אין דבר כזה
הסינים לא לבד: ברחבי העולם פועלים אלפי מכוני גמילה מ"התמכרות לאינטרנט" ורבבות מומחים מנסים לטפל בבעיה. הממסד הפסיכיאטרי, מכל מקום, עדיין לא השתכנע שמדובר בבעיה אמיתית
העיתונות הסינית הרשמית דיווחה בסוף אוגוסט כי הורי הנער דנג סנשאן יפוצו בסכום חסר תקדים של מיליון יואן (כ-550 אלף שקלים). בכך נחתם הסיפור העצוב שהחל כחודש קודם, כשפורסם שסנשאן בן ה-15 הוכה במחנה קיץ לגמילה מהתמכרות לאינטרנט.
למקרה המתוקשר הזה מצטרפים שניים נוספים - של נער בן 14, שנפטר במחנה כזה כתוצאה מסיבוך של מחלת כליות ונער שלישי שמאושפז בבית-חולים מקומי וצפוי לסבול מנכות.
הפרשיות הללו הגיעו לכותרות בכל העולם, אבל זכו לתהודה עצומה קודם כל בסין. סין אמנם אינה מדינה דמוקרטית-ליברלית בסגנון מערבי, אבל היא מדינה שבה לרוב המשפחות יש ילד אחד בלבד. הסערה הציבורית שקמה גרמה לממשל הסיני לעשות תפנית של 180 מעלות: במקום להצניע, הוא הכריז רשמית שלנוער הסיני "יש בעיה" וכי הוא מתכוון לטפל בה.
- עוד כתבות על האינטרנט שאתם לא מכורים אליה ב"זמן ynet"
סין: "עשרה אחוזים מכורים"
ליד הבירה בייג'ין פועלת מזה מספר שנים מרפאה פסיכיאטרית ייעודית לטיפול בבני נוער המכורים לאינטרנט. מנהל המרפאה, ד"ר טאו ראן, אמר לטיימס הבריטי לאחרונה כי עד
היום טופלו במרפאה שלו בהצלחה כ-5000 איש.
טאו, שככל הנראה מייצג את העמדה הנוכחית של הממשל, נוקב בשמות של "חומרים ממכרים" שמוכרים לכולנו: משחקי רשת, פורנו, הימורים, רשתות חברתיות, כתיבה וקריאה בבלוגים, קנייה מקוונת ועוד.
הוריו של דנג סנשאן, שגר במחוז ננינג רחוק מבייג'ין, שלחו אותו לגמילה במסגרת אחרת - מחנה קיץ בניהול פרטי. בסין ישנם היום כ-400 מחנות כאלה, שמפעילים תוכניות גמילה קשוחות בסגנון צבאי. העלות לתוכנית בת שלושה חודשים: 1000 דולר. המחנה כולל אימונים תחת משמעת ברזל ועונשים פיזיים קשים (לרבות שימוש בשוקרים חשמליים, שהממשל אסר רשמית ובמפורש רק בחודש האחרון). דנג סנשאן לא הספיק ליהנות מכל זה - הוא מת מפצעיו שעות בודדות אחרי שהגיע למחנה.
מדובר בענף משגשג, שעד לאחרונה גם לא היה תחת שום סוג של פיקוח, ועם התערבות הממשל מגיעה גם שינוי-טון בדיווח העיתונאי. לפי העיתונות הסינית של השבועות האחרונים, כ-10 אחוזים מהגולשים באינטרנט סובלים מהתמכרות. האינטרנט הפך לאיש הרע, "האופיום החדש".
ואם אצל הסינים מדובר בבהלה, אז בדרום קוריאה מדובר בהיסטריה. לא היסטריה חדשה אגב - ה-New-York Times דיווח כבר ב-2007 כי בקוריאה הוקמו 140 מחנות גמילה וכ-100 בתי-חולים מפעילים תוכניות גמילה. באותה כתבה נטען כי 30 אחוז מהגולשים הקוריאנים עד גיל 18 הם "בסכנה" להפוך למתמכרי אינטרנט.
גם בארה"ב: מאות מכוני גמילה
הבדלי התרבות אולי הופכים את הידיעות מדרום-מזרח אסיה לצבעוניות יותר, אבל באמריקה המוסרנית התמכרות לסקס וירטואלי, לדוגמא, היא כשלעצמה סיבה טובה ללכת לטיפול ו/או לכומר.
Heavensfield, למשל, הוא מכון גמילה חדש שקם במדינת וושינגטון ומציע לגמול בני נוער משימוש כפייתי באינטרנט תמורת החל מ-14.5 אלף דולר לתוכנית בת 45 יום. אז
Heavensfield הוא אמנם הגורם האמריקני הראשון, כנראה, שמפעיל תוכנית גמילה בסגנון הסיני, אבל הוא לא הראשון שלוקח כסף מהורים מודאגים. מאות מכונים פסיכיאטריים
ובתי-חולים פרטיים בארה"ב מציעים, מזה שנים, תוכניות גמילה לבני נוער וגם למבוגרים.
חלק ממכוני הגמילה מציעים חבילה "משפחתית" מלאה: תוכניות גמילה למכורים לצד ייעוץ פסיכולוגי למשפחה - להורים שבנם התמכר למשחקי-רשת, לבנות הזוג של מרי הגורל שהתמכרו לפורנו מקוון או להימורים, לבעלים שנשותיהם הוציאו את כל ההון המשפחתי על קניות ברשת - ועוד כהנה וכהנה, כיד הסטראוטיפ הטובה.
גם מרכיבי תהליך הגמילה לא מפתיעים במיוחד: טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-ביהייביוריסטי, תוכניות 12 צעדים בסגנון "אלכוהוליסטים אנונימיים", ריפוי בעיסוק משולב בפעילות גופנית וספורט תחרותי, וכיוצא באלו דברים שהאמריקנים אוהבים לעשות ממילא - ובסך-הכל גם לא כל-כך שונה מהמחנות הסיניים כשחושבים על זה.
וכמובן שגם לחברות התרופות מגיע החלק שלהן - רבים מהמכורים מטופלים ב-SSRI, התרופות הפופולריות לטיפול בחרדה, דיכאון וכפייתיות (כמו פרוזאק, סרוקסט, ציפרלקס וכו').
מחלה אמיתית או מומצאת?
ככל שניתן לקבוע, הראשון שדיבר על התמכרות לאינטרנט במושגים של הפרעה היה רופא ניו-יורקי בשם איון גולדברג. בערב אחד של שנת 1995, הוא תיאר באתר שלו את תופעת ההתמכרות לאינטרנט לפרטי פרטים. אלא שגולדברג חמד לצון: במתיחה מתוכננת היטב, הוא לקח את המאפיינים מהתיאור של "הפרעת הימור כפייתי" ב-DSM (התנ"ך של עולם הפסיכיאטריה) והתאים אותם להרגלי הבילוי שלו ושל רבים מחבריו.
עם או בלי קשר - באותה שנה, קם מכון הגמילה הראשון בארה"ב: "המרכז לשיקום מהתמכרות לאינטרנט" (Center of Internet Addiction Recovery). המייסדת והבעלים, ד"ר קימברלי יאנג, הפכה מהר מאד למרצה מבוקשת וספרה "לכודים ברשת" (Caught in The Net) הפך לרב-מכר.
כיום, יאנג ופסיכיאטרים נוספים מנסים לשכנע שעל הממסד הפסיכיאטרי להכיר ב"הפרעת התמכרות לאינטרנט" (Internet Addiction Disorder או IAD בקיצור) כמחלה לכל דבר. הם מדברים על מאפיינים קלאסיים של מחלה התמכרותית - אופוריה ואובדן תחושת זמן במהלך השימוש, פיתוח סבילות, פגיעה בתפקוד היומיומי, תסמיני גמילה.
המטרה העיקרית של יאנג וחבריה, כך נראה, היא להכניס את ה-IAD למהדורה החמישית של ה-DSM. כשזה יקרה, יהיה קל יותר לרשום תרופות וחשוב לא פחות - קל יותר לקבל כיסוי של העלויות מחברות הביטוח הרפואי, מה שעשוי להזרים מיליארדים לענף החדש והמבטיח.
נכון לעכשיו, אגב, הפתרון המקובל הוא לאבחן את מכורי האינטרנט כסובלים מדיכאון, חרדות, הפרעה כפייתית וכיוצא באלו מחלות "מוכרות". מתנגדי הרעיון של התמכרות לאינטרנט טוענים שכאן בדיוק טמון הכלב: אין דבר כזה התמכרות לאינטרנט; גלישת יתר באינטרנט עשויה להיות סימפטום לבעיה, אבל היא לא יותר "מחלה" מאשר צפייה מוגזמת בטלוויזיה או שיחות טלפון ארוכות.
החוקרים: כן בעיה, לא IAD
ביוני 2007, כשנדרש לעניין, סרב ארגון הרופאים האמריקני (AMA) להמליץ לארגון הפסיכיאטרים האמריקני (APA) לכלול ב-DSM את ההתמכרות לאינטרנט או "שימוש יתר
במשחקים" (Video game overuse) כמחלות. במקום זאת, הוא המליץ לקיים מחקרים נוספים.
לא שהיו חסרים מחקרים, אגב - היו חסרים וחסרים עדיין, מחקרים רציניים. מאמר שהתפרסם בדו-ירחון האמריקני CyberPsychology & Behavior לאחרונה, סיכם את המסקנות מניתוח מספר רב של מחקרים כאלה: "החוקרים השתמשו בקריטריונים לא עקביים, גייסו נבדקים בשיטות שייתכן כי היטו את התוצאות, וניתחו את התוצאות בכלי מחקר שגויים".
ד"ר דיוויד גרינפילד מהמרכז להתנהגות אינטרנט (Center for Internet Behaviour) קיים את אחד מהמחקרים החשובים בתחום בשיתוף עם רשת ABC News, כבר ב-1999. כשסיכם את התוצאות אמר גרינפילד כי אין ספק שישנם דפוסי שימוש באינטרנט שמעידים על בעיה נפשית, אבל אי אפשר להסיק מהם שמדובר בהפרעה ייחודית. היא לא שונה מהתנהגויות כפייתיות אחרות.
גם תומכי ה-IAD לא מכחישים כי שימוש היתר באינטרנט לרוב לא מנותק מבעיות אחרות. ד"ר יאנג הצהירה בעבר כי יותר ממחצית המטופלים שלה מכורים גם לאלכוהול סמים, טבק או סקס. ד"ר טאו ראן העריך שכ-40 אחוזים מהמטופלים שלו סובלים מהפרעות קשב.
מאמר שפורסם אשתקד בירחון American Journal of Psychiatry, תיאר תוצאות של מחקר בתחום שבו נמצא ש-86 אחוזים מהנבדקים סבלו מבעיות נפשיות שנופלות תחת הגדרות קיימות: דיכאון, חרדה, אובססיה, הימור כפייתי, ועוד.
בעולם הפסיכיאטריה מכירים היטב תופעות נוספות שקשורות לקושי פתולוגי בדחיית סיפוקים (Nonspecific impulse control disorder). אנשים ונשים שסובלים מהבעיה הזו, עשויים להתנהג כמכורים - לא לאכול, לא לישון ואפילו לא לגשת לתינוקם הבוכה - לאו דווקא כי הם רוצים לגלוש, אלא גם כי הם באמצע קריאת ספר או צפייה בטלוויזיה.
מחלה אופנתית
במאמר מכונן שהקדיש לנושא הניו-יורק טיימס בשנת 2007, הוא ראיין בין השאר את ד"ר שרה קייסלר, מנהלת המכון לאינטראקציית אדם-מחשב באוניברסיטת קרנגי מלון, שכינתה את ההתמכרות לאינטרנט "מחלה אופנתית" (Fad illness).
לדבריה, במחקרים שנערכו במכון נמצא שהתופעה של שימוש יתר באינטרנט או בילוי שעות ארוכות במשחקי מחשב, אכן נפוצה מאד, אבל בדרך-כלל לא דורשת טיפול כלל. ה"חולה" חווה תיקון, לרוב בתוך שנה מזמן התעוררות הבעיה.
מנקודת המבט שלנו, כישראלים, מעניין במיוחד להתעכב על ציטוט אחד מהכתבה הזו. מייקל, מכור אינטרנט בשלבי טיפול מתקדמים, אמר אז לכתב העיתון כי התמכר לגלישה במהלך המרוץ לנשיאות ארה"ב של שנת 2000, וכי למרות ההתקדמות בטיפול הוא עדיין "מתקשה שלא לגלוש למספר אתרים ביום, בעיקר אתרי חדשות וספורט. אני עדיין לא משלים עם הרעיון שמדובר בבעיה", הוסיף, "אולי כי אני נהנה מזה כל-כך".
אם עיסוק אובססיבי בחדשות וקריאה של מדורי ספורט היא הפרעה נפשית, אז כולנו באותה סירה עם מייקל. מצד שני, אולי זו תגובה טבעית בסך-הכל, לחיים במציאות שהיא קצת מטורפת.
