"יש לי רומן עם עצמי"
הראל סקעת הוא לא באמת ילד טוב, בראיון מיוחד הוא מסביר למה הוא מתעקש לסכן את חייו על בסיס קבוע ומסגיר את חיבתו לאלכוהול ולחיי הלילה. לא בדיוק מה שחשבתם
הם רוצים למות. בעצם צריך לדייק - הם רוצים להרגיש שהם הולכים למות. הם יכולים לקרוא לזה "נהג מרוץ ליום אחד", אבל למעשה, הם מגיעים לכאן לסימולציה מדויקת של תאונת דרכים. אני לא מסוגלת להבין את זה, אבל כל מי שהתאספו היום במתחם של חברת Top דרייב הסמוך שפיים, מסתובב עם חיוך זחוח לגמרי.
החיוך הראשי שייך לנער שיני הפלורסנט, הראל סקעת. שתי השורות הלבנות שלו נפתחות אליי, והידיים מושטות לחבק אותי כשאני יוצאת, רועדת והלומה, ממכונית ראלי אחרי שהעניקו לי "דוגמית ממש ממש ממש קטנה של החוויה", וצורחת עליו שהוא משוגע, ואיך הוא עושה לעצמו דברים כאלה, ושלא אבוא להלוויה שלו.
סקעת נהג היום כמה פעמים בסלאלום מפותל לצד מדריך שסייע לו בפניות החדות, ובכל פעם כשיצא מהמכונית נראה קצת יותר מרחף מאשר בפעם הקודמת. האדרנלין שמשוחרר באירועים האלה לא זר לו, הוא חובב ספורט אתגרי כבר שנים, ולכן פורום המעריצים שלו העניק לו את היום הזה לכבוד יום הולדתו שהתקיים בחודש שעבר. הצטרפתי כדי להבין מה הקשר בין מי שתפסתי כבן 28 הכי סולידי בעולם השואוביז למילה "שובב" או לביטוי "חי על הקצה".
אני לא יודעת אם מצאתי את התשובה, אבל קיבלתי קצת "זן ואמנות אחזקת הראלי". כשיואב, בעל הבית, שואל אותנו לפני סיום מה למדנו, סקעת אומר כי לא היה יכול לעשות את הסיבוב בלי הוראות מהמדריך שלצידו - להסתכל על המטרה שבאופק, לא רק על האדמה. יואב מאושר, "לא יכולתי לבקש תובנה יותר איכותית", הוא מוסר לו כשהוא מעניק לו תעודת השתתפות, וסקעת כותב לי במחברת, "תזכירי לי לדבר איתך על אבא שלי".
שעה לאחר מכן, כשאני מסוגלת להפסיק למלמל "אתם רוצים למות", הוא מפרט: "זה צעק החוצה ברגע שהסתכלתי על המטרה, יכולתי לעשות את הסיבוב הזה גם על עיוור. זה היה ממש מדהים, הרגשתי שאני יודע לאן אני נוסע, ואז חשבתי על אבא שלי. מגיל קטן אנחנו בדרכים, הוא היה מסיע אותי לאולפנים בכל הארץ כדי להקליט אלבומי ילדים, ובדרך הוא תמיד היה מדבר איתי על איך אני צריך להיות. הוא דיבר המון על זה שאהיה צנוע, אתייחס לטקסט, אעשה את הכל הכי טוב שאני יכול, וגם על איך צריך לנהוג. הוא נהג אוטובוס ונהיגה אצלו היא דרך חיים. הוא תמיד אמר לי, 'הראל, תסתכל על המטרה, מאה מטר קדימה, תדע לאן אתה נוסע ותגיע לשם בזהירות'. כשאתה גדל אתה קולט כמה פילוסופיה היתה שם. אני מנסה ליישם את זה בחיים".
אז אבא מרוצה מהנהג שנהיית?
"האמת היא שלא. הוא מקלל אותי ואומר שאני חולה נפש והוא לא היחיד. יש אנשים שלא מוכנים לנסוע איתי במכונית, הם מפחדים ממני. היו לי כמה תאונות, אבל האחרונה דווקא לא היתה באשמתי. מישהו נכנס בי כשהייתי על האופנוע. למרות שנפלתי ודיממתי שם, ברחתי בלי שראו שזה אני, לא רציתי אמבולנס, רק ללכת משם, אני קורא לזה תאונת נפגע וברח. זה היה היום הראשון של ההקלטה של האלבום, וכל מה שרציתי זה להגיע ולשיר. הם היו בהלם כשראו אותי באולפן, כולי דם".
"דמויות". עליית מדרגה (עטיפת האלבום)
והצלחת לשיר?
"בטח, זה גם עשה לי שירות מצוין. בכאב יש משהו שמאוד אוסף אותך, יש שירים שזה מאוד מתאים להם. גם לשיר כשאתה חולה זה טוב, כי שומעים את ההישרדות שלך".
אתה מזוכיסט?
"אולי. יכול להיות שמשם גם מגיע כל הקטע שלי עם אקסטרים. את הופתעת ממני היום, אבל לי זה הרגיש הכי טבעי בעולם, אני לא באמת הילד המתוק והחמוד שאנשים חושבים שאני, יצא לי לעשות לא מעט דברים מסוכנים בחיים. עשיתי צניחה חופשית, הטסתי מטוס, עשיתי ראפטינג, בנג'י, ואחרי היום, אני גם בטוח אחזור לראלי. היה נורא כיף. זה מרתק אותי, השיאים שאפשר להגיע אליהם, הסכנה הזו. יש משהו באנרגיות שלי שמקרב אליי אתגרים. גם התביעה מול הד ארצי היתה אתגר, גם ההפסד ב'כוכב נולד', אלה שיעורים שאלוהים נותן לי. אני רוצה אתגרים למרות שקשה לי איתם בטירוף. הרי יכולתי לשבת ולהגיד למה הייתי צריך לעבור את השנה הזו? למה? די, מה עשיתי רע? אני עכשיו אני יודע שגם במובן האישי וגם המקצועי, לא הייתי חי אם לא הייתי עובר את זה".
השקט שנגמר
סקעת מכתיר את יום הכיף שלנו כהצלחה, מכריז על מצב רוח מצוין, לא מפסיק לחייך לכל העוברים והשבים בבית הקפה ברמת גן, האדרנלין של הפניות החדות רק מוסיף למורל שגם כך נמצא בשיאו. רק אתמול יצא אלבומו השני, "דמויות". לפני הביקורות, ספירת הכניסות לפלייליסטים והורדות הסלולרי - זהו הרגע המתוק ביותר. ונדמה שהוא חיכה לו מספיק.
סקעת. חשבון נפש ארוך (צילומים: אוהד רומנו)
מאז המקום השני ההוא בעונה השנייה ההיא של "כוכב נולד", סקעת עסק כמעט אך ורק במוזיקה. אלבום הבכורה שלו יצא לפני כמעט שלוש שנים, הגיע למעמד פלטינה, זיכה אותו בתואר "איש השנה במוזיקה", "זמר השנה" במצעד הפזמונים השנתי של גלגלצ ושל רשת ג', והלהיט "ואת" מתוכו נבחר לשיר השנה ברשת ג', גלגלצ, ו-ynet.
אך מאז השקט התעשייתי ייסר אותו. כאשר הרגיש מוכן לעבוד על תקליט נוסף, נבלם לשנה שלמה עקב צו מניעה של חברת התקליטים שלו, הד ארצי. הסכסוך הגיע לסיומו ממש בחודשים האחרונים והעבודה על האלבום נכנסה לתאוצה תחת תנאים חדשים: ארומה מיוזיק מפיקה, הד ארצי מפיצה. התוצאה היא אלבום אקלקטי ובוגר, עם מיטב המפיקים (יזהר אשדות ופיטר רוט) והכותבים (יהלי סובול, שילה פרבר, עופר בשן, וכרגיל, קרן פלס).
"האלבום הזה הוא טיפוס במובן של עליית מדרגה. אני מרגיש שיש בו יותר כוח, שעברתי איתו דרך מאוד ארוכה. בגלל כל העניין עם הד ארצי, חייתי עם השירים לפני שהקלטתי אותם. זו פריבילגיה שלא ניתנת היום לכולם, כי הם נכנסים לאולפן ומוציאים שירים נורא מהר, אבל פעם זה היה ככה. אמנים היו מוציאים אלבום כל שלוש או ארבע שנים, היית חי ורואה אם השירים עובדים במבחן הזמן, וזה מה שעשיתי השנה.
בוכה רק על הבמה (צילום: ליאור טדרי)
"לא בדקתי את השירים בהופעות, כי אסור היה לי לשיר שירים חדשים על פי צו המניעה, אבל הם לא יכלו למנוע ממני לשמוע אותם במחשב, באייפוד, בראש. חייתי איתם שנה שלמה, וחלק מהם קיבלו משמעות חדשה. יצא שהם נבואיים. יש שיר שכתבתי לו את המילים, 'סוף', שהוא כביכול על המשפט, למרות שנכתב לפניו. זה על מצב רע שבו דורשים ממך, תובעים אותך. זה שיר שנכתב בחשבון נפש מאוד גדול".
כתבת לראשונה מילים לארבעה שירים כאן, מה נשתנה?
"אלה שירים שכתבתי מזמן ורק עכשיו אני שר אותם. האמת היא שזה לא משנה לי, חשוב לי שיהיו לי שירים טובים בין אם הם באים ממני או לא. יש איזשהו מרדף אחרי טייטלים, כולם רוצים כותרת של סינגר סונגרייטר, נו אז עכשיו אני כזה, זה עוזר לי במשהו? אני מרגיש אותו דבר כמו לגבי השירים האחרים, לפעמים הם דווקא מוציאים ממני יותר כי אני יכול לזרוק את האחריות על מי שכתב אותם. בכל מקרה, השירה תמיד חושפת אותי בצורה מאוד קיצונית. יש בזה משהו מסוכן, אפרופו אקסטרים. אני מגיע בשירה למקומות רגשיים שאני לא מגיע בחיים האישיים. זה מפריע לי שאני לא בוכה בכלל בחיים, רק על הבמה".
כל השנה הזו לא היה בכי?
"פעם אחת בכיתי, כשדיברתי עם אמא שלי בטלפון. היא כזאת מכשפולה, היא שמעה בקול שלי שזה הולך לקרות, ואני שומע אותה אומרת לאבא שלי, 'אבנר, הילד בוכה', ואז הכל יצא. פשוט התפרקתי. אני רק מדבר על זה ונהיה לי מחנק, כי אני בדרך כלל זה שמחזיק את ההורים שלי, ובפעם ההיא נתתי לתפקידים להתחלף בחזרה, הייתי שוב הילד שמותר לו להיות עצוב ולבכות".
למה?
"היה לנו דיון משפטי בבוקר והרגשתי אפיסת כוחות טוטאלית. הרגשתי שאני לא שייך לשם, לבית המשפט, זה כלא בשבילי וזה שם אותי במצוקה נפשית אדירה. היו גם התקפי חרדה השנה, יש לי עדיין ונורא קשה לי איתם אבל גם עליהם אני מברך. שוב, זה המזוכיזם הטהור שלי. כשקשה לי אני מודה לאלוהים על מה שעובר כי זה הופך אותי לאדם ואמן יותר טוב".
לא עדיף ללכת לפסיכולוג כשקשה?
"אולי אני בורח מלטפל בעצמי, אבל אני עושה את זה על הבמה. שם היה לי פורקן, גם במשך כל השנה הזו. אם היו מונעים ממני להופיע זה היה נגמר רע מאוד. אני לא אחד שמתעצבן הרבה, אבל צריך להתרחק כשזה קורה. הייתי בא עם בקבוק של דלק ושורף את המשרדים".
"צריך את הלבד שלי"
אם קרה לו משהו טוב השנה, במקביל למלחמה, הוא שהזמן הפנוי הכריח את סקעת להיות פתוח יותר. הכל יחסי כמובן. כאשר מדובר במי שמי שחייו התמקדו בעבודה מאז גיל שש, כל גילוי של ספונטניות הוא חידוש מרנין. סקעת נולד כבן האמצעי לנהג אוטובוס וגננת בכפר סבא, שם זכה בפסטיבל לשירי ילדים, שוגר לתפקיד אורח ב"פרפר נחמד" והמשיך לשיר לאורך כל התיכון, עד ללהקה הצבאית של חיל הקשר.
הכי פלרטטן
לאחר השחרור החל ללמוד בבית צבי ובזמן הלימודים השתתף ב"מלך הבא" בערוץ בריזה, אך היתה זו התחרות שאליה בכלל לא רצה ללכת שלימדה מדינה שלמה איך מבטאים את שם המשפחה התימני הזה. בשנה החולפת גילה, לראשונה אחרי הרבה זמן, איך חיים אחרת.
"נסעתי המון לחו"ל השנה. אני אוהב לטייל לבד, אני גם מת לגור בניו יורק תקופה. זו תהיה חוויה מאוד מעצבת. השפה, האנשים, לבדוק מה המהות שלי שם ולא בארץ".
לא תהיה בודד?
"לא, אני צריך את הלבד שלי, יש לי רומן עם עצמי כבר שנים. זה רומן מיוחד, מרתק, קשה ומאושר, ואני צריך את הזמן שלי. אני יודע שזה בעייתי, אבל אני צריך את זה. מצד שני, אני לא רוצה לנסוע סתם, אני רוצה לעבוד, להקליט. נסעתי גם לדרום אמריקה השנה, ולקחתי מצלמה בשביל סרט תיעודי, שתמיד יהיה אלמנט של עבודה, אבל בסוף גנזתי אותו".
למה?
"רשת או קשת היו אמורות לקחת את זה, אבל הגעתי למסקנה שאני לא
רוצה, זה מגלומני בעיניי, אני לא מבין את הקטע של אנשים בבית לראות סרט על אמן שהתפקיד שלו זה לשיר על הבמה ולרגש אותך. זה על גבול הפורנו בעיניי. אולי לריטה או לשלמה ארצי או לאייל גולן יש מה להגיד, יש להם קריירה ארוכה, אני צעיר ובתחילת דרכי, זה מגוחך, זה יהיה ממש פורנו".
מה עם היציאות? שמעתי שנהיית בליין לא קטן.
"מי אמר לך שאני יוצא? טוב, נו, זה נכון. היתה תקופה שהלכתי לברים ארבע פעמים בשבוע. פעם לא הייתי יוצא בכלל, רק להשקות שקשורות למוזיקה, ופתאום גיליתי שחשוב לי להיות ליד אנשים חדשים שאני לא מכיר, להיות רגיל".
אתה שותה?
"שוב את חושבת שאני ילד קטן! אני שותה וויסקי מאז גיל 18. אני לא אוהב להשתכר עד כדי אובדן חושים, זה כיף לנפש אבל רע לגוף, אבל אני בהחלט יכול לשתות ולהשתטות. כשזה קורה אני עושה צחוקים, מדבר עם אנשים שאני לא מכיר, כמו כולם".
אתה מפלרטט כשאתה שיכור?
"אני תמיד מפלרטט, בלי קשר לשתייה. אני פלרטטן".
- עוד על הראל סקעת, הסכסוך המתוקשר, הפלרטוטים והסרט התיעודי עליו בגיליון פנאי פלוס החדש
לפנייה לכתב/ת 
