ערבים בתא הקטר?

גזענות ברכבת ישראל / רון גרליץ

להחלטתו של בית הדין לעבודה למנוע מרכבת ישראל לפטר את התצפיתנים הערבים שהעסיקה, יש חשיבות רבה. כזכור, לפני כחצי שנה החליטה רכבת ישראל לשנות את הקריטריונים להעסקת תצפיתנים במפגשי מסילות כך שתהיה עליהם חובת שירות בצבא. בעקבות כך, פוטרו 40 העובדים הערבים שעסקו במלאכה. לאחר שהוצאו נגדה צווי מניעה קודמים, ניסתה רכבת ישראל להכשיר את שרץ הפיטורים בדרכים "יצירתיות".

הסאגה המתגלגלת של  רכבת ישראל ממחישה את צרות המחשבה ביחס לשילוב אזרחים ערבים בכלכלה ובחברה הישראלית: העובדים הערבים המועסקים כתצפיתנים פוטרו. לעומתם, אלו שמנקים את הקרונות עדיין מועסקים.

לערבים נמאס, ובצדק, להיות אלה שרק מנקים את קרונות הרכבת, תרתי משמע. הם גם לא מוכנים להיות נוסעים סוג ב'. שוויון אמיתי בין האזרחים היהודים והערבים יתממש רק כשנאפשר לערבים אזרחי ישראל להיכנס ביחד עמנו, היהודים, לתא הקטר ולקחת חלק שוויוני בשוק התעסוקה וכן בקבלת ההחלטות במדינה ובקביעת הדרך המשותפת – בכל הרמות. החל מהממשלה, דרך השרות הציבורי והחברות הממשלתיות ועד השוק הפרטי.

במציאות, אנחנו רחוקים מאוד משוויון בשוק התעסוקה. וכשמפוטר כעת האזרח הערבי שעמד על המשמר במפגש המסילה והכביש, המסר כלפיו ברור ובוטה: אנחנו, היהודים, פשוט לא סומכים עליך.

אולי הגיע הזמן שנשאל עצמנו האם אנחנו סומכים על האזרחים הערבים, או לא? לכל אחד יש תשובה אישית משלו שקשורה לעולם הערכי שלו ובוודאי גם לקונפליקט הלאומי (שאין להתכחש לו). אבל, למדינת ישראל ולגופים ציבוריים שונים אסור לקיים מדיניות המבוססת על חוסר אמון כלפי חמישית מהאזרחים. חייבים למתוח את הקו הברור בין תחושות אישיות לבין מדיניות פרקטית של המערכות הציבוריות. כי המשך מדיניות של אפליה לא רק תדרדר עוד יותר את היחסים בין יהודים וערבים בישראל. היא גם מבססת ומנציחה אפליה, שחותרת תחת חזון מגילת העצמאות – "מדינת ישראל ... תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין".

כיצד לא רעדה ידם של כל השותפים למהלך? החל ממי שהוסיף את הדרישה ליוצאי צבא בתפקיד, דרישה שאינה אלא מכבסת מילים לכך שלא רוצים ערבים בתפקיד, ועד מי שהחליט לפטר את העובדים רק בגלל שהם ערבים, לא בגלל שהם עובדים לא טובים. האם המהלך לא עורר אצל המעורבים הקשר היסטורי כלשהו?

הרי תמיד היו סיבות מצוינות לפיטורים של בני מיעוטים, תמיד נמצאו אלה שידעו להזהיר מהסכנה שטמונה בהעסקתם בתפקידים מסוימים. אצלי הפעמון ההיסטורי מצלצל בקול מחריש אוזניים. האם ברכבת ישראל שומעים את הצלצול?

כיום רק ששה אחוזים מהעובדים בשירות הציבורי הם ערבים. רק כמחצית האחוז מעובדי החברות הממשלתיות הם ערבים. זו תמונת המצב - כמחצית האחוז בהשוואה ל-20% מהאוכלוסייה הערבית.

מספרים אלה מעידים על אפליה מתמשכת ועמוקה בשוק העבודה. השפעתה חורגת מהתחום הכלכלי של צמצום אפשרות ההשתכרות ופרנסת המשפחה – עניינים חשובים כשלעצמם. יש כאן עניין חברתי עמוק. האזרח הערבי יודע שאפשרויות התעסוקה שלו מוגבלות רק בגלל היותו ערבי. הוא נתקל בזה כאשר הוא מנסה להתקבל לעבודה בשירות הציבורי או בשוק הפרטי. אקדמאים ערבים רבים, רציניים ומוכשרים שמתקבלים למקומות עבודה יוקרתיים ביותר בחו"ל, נדחים כאן מחמת הגזענות וההדרה. חלקים גדולים משוק העבודה חסומים בפניהם ובדין הם מרגישים עצמם אזרחים סוג ב'.

נדרש מהלך רציני בכל המגזרים בישראל כדי לתקן את המעוות. ההחלטה הגזענית של רכבת ישראל חייבת להתבטל לאלתר. לא רק כיוון שהיא לא חוקית, אלא משום שהיא מדרדרת אותנו להמשך העמקת האפליה. שוויון מלא צריך להיות אינטרס עליון של כל יושבי הארץ הזו, יהודים וערבים כאחד.

רון גרליץ, מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי, עמותה לקידום שוויון אזרחי

אפליה מתקנת וראויה / חיים משגב

הנהלת רכבת ישראל פעלה כדין כשקבעה שערבים אינם יכולים לשמש בתפקידי אבטחה. זאת איננה גזענות. זה הוא עוד ניסיון, אמיתי, צודק, לומר לערבים תושבי מדינת ישראל, שלא הכל פתוח בפניהם.

זכויות-האזרח שלהם אמנם עוגנו במגילת העצמאות ובחוקי-היסוד, אבל גם זכויותיו של העם היהודי עוגנו במסמכים בינלאומיים, ולכן אם הערבים, לא כולם אולי, חושבים שמותר להם להילחם על שינוי אופייה של המדינה היהודית, ולטעון שצריכה להתקיים כאן "מדינה של כל אזרחיה", מילת צופן לדרישה לבטל את יהודיותה של מדינת ישראל השגורה בפי כל אנטי-ציוני, אז מותר גם לרשויותיה ולמוסדותיה של המדינה היהודית להגביל את "זכות הכניסה" של הערבים למקומות עבודה מסוימים.

מעצם טיבם מקומות אלה אינם מיועדים למי שרואה את עצמו נלחם שכם אחד עם אחרים, לשם חיסולה של מדינת היהודים. הכללות מטבען עלולות לפגוע לעתים גם במי שאינו ראוי שייפגע – אבל זה טיבו של מאבק לגיטימי.

מדינת ישראל איננה ככל המדינות. את זאת שבנו והזכרנו לעצמנו בימים אלה. היא הוקמה כדי לשמש בית לאומי לעם היהודי; מקום מגן ומקלט בעת צרה. הערבים לא רצו בעבר בהקמתה של מדינה יהודית בלב האדמות שאותן ראו כ"אדמותיהם", והם לא מוכנים גם היום, לאחר מאה שנות מאבק, להכיר בזכותם של היהודים להמשיך ולקיים את ביתם הלאומי במקום שבו התיישבו אבותיהם לפני אלפי שנים עד שגלו מארצם בכוח הזרוע.

הסכסוך שהובא לפתחו של בית הדין לעבודה, איננו אפוא ככל הסכסוכים. אחמד טיבי וחבריו מבקשים ליתן לפיטוריהם של הערבים ממשרותיהם כמאבטחים ברכבת ישראל את הפרשנות הנוחה להם, אבל האמת היא שכל ניסיון ליתן לו צביון של מאבק לגיטימי על זכויות-יסוד אזרחיות, צריך להידחות על הסף.

הערבים לא רוצים להיות חלק מן המדינה היהודית. הם חוזרים ואומרים זאת בכל הזדמנות. גם מעל בימת הכנסת. הם רוצים בכל הזכויות שיש למי שנושא בנטל, אולם לא מתלהבים לשלם מסים, עירוניים או ממשלתיים, או בכלל. הם מאוד רוצים לקבל קצבאות נדיבות מהמוסד לביטוח לאומי ולקבל שירותי בריאות בבתי החולים מן המתקדמים ביותר בעולם וללמוד באוניברסיטאות בשכר לימוד מסובסד ולבנות באין מפריע במקומות היישוב שלהם. הם גם רוצים להתגורר, ללא כל הגבלה, ביישובים יהודיים. בד בבד הם מבקשים לאסור על יהודים להתגורר ביהודה ובשומרון במסגרת הפיתרון המכונה "שתי מדינות לשני עמים".

אם כך, מותר גם לנו, היהודים, לומר "עד כאן". כל צעיר שמשרת במשך שלוש שנים בצבא, בשנים היפות ביותר שלו, שנים שבהן הצעירים הערבים מבלים בבתי אולפנא ובונים את עתידם, זכאי להיות מופלה לטובה. זאת איננה אפליה אסורה. זאת אפליה מתקנת, מותרת. לגיטימית. אין מדינה בעולם שלא הייתה נוהגת באותה דרך. אין גם מדינות רבות אם בכלל, שהיו מתירות למקצת מן האוכלוסייה להשתמט מהחובות האזרחיות, ולתבוע שוויון בזכויות.

הגיעה העת שנחדל להתנצל בפני כל יפי-הנפש. האפליה היא ראויה. אם יורקים עלינו, אין טעם שנאמר לעצמנו שאלה אולי טיפות גשם. רק מי שיודע לעמוד על כבודו האישי והלאומי, זוכה למנה אחת אפיים של כבוד. חשוב לומר לכולי עלמא: בארץ ישראל לא ילכו היהודים כצאן לטבח. כדאי גם לערבים, שוחרי הזכויות-ללא-חובות לחזור ולשנן את הלקח הזה.

ד"ר חיים משגב הוא עורך דין ומרצה למשפט פלילי במכללה האקדמית נתניה