8 שנים לאסון התאומים: ניו יורק כבר לא מדממת
כמעט עשור חלף מאז פילחו שני מטוסי נוסעים את מגדלי התאומים במנהטן. תושבי ניו יורק לא האמינו שיוכלו להמשיך הלאה, אך הפצע הגליד והעיר שוקקת חיים. ניו יורק - אז והיום
שחר חדש עלה על העיר ניו יורק ב-12 בספטמבר 2001 - יום אחרי מתקפת הטרור הקטלנית במגדלי התאומים . התנועה בכבישים הייתה דלה מן הרגיל, והמדרכות היו שקטות. המסחר בוול-סטריט לא נפתח כהרגלו, ובתי הספר, נמלי התעופה ואולמות התיאטרון בברודווי נשארו סגורים.
תושבים נראו מעמיסים ארגזים של בקבוקי מים וסוללות, ונוכחות אנשי כוחות הביטחון הורגשה בכל עבר: שוטרים חמושים וספינות טילים סיירו סביב הנמל. בעיר התחתית עוד בערו הלהבות, עשן היתמר וריח השריפה עמד באוויר. ניו יורק ביום שאחרי פיגוע 11 בספטמבר הייתה עיר כנועה ומפוחדת – עיר שחששה מפני כיליון.
רבות נכתב ונאמר על שהתרחש ב-11 בספטמבר. היום שאחרי הפיגועים נשכח – כאילו היה זה רק עוד שלב ביניים בדרך להתאוששות מבוקר
אכזרי של טרור. מה חשבו תושבי ניו יורק באותו הבוקר? ומה בין אותן תחזיות קודרות לניו יורק של היום - שמונה שנים אחרי?
"ניו יורק תהפוך עיר מבצר; האבטלה והייאוש יחנקו אותה למוות; שוטרים וחיילים יסיירו בה לנצח; מתקפה נוספת היא רק עניין של זמן", נשמעו הקולות. "תיירים? מי ירצה לבוא לבקר פה? משרד בגורד-שחקים? אין סיכוי. שירותי הכבאות (שספגו 343 אבידות) לעולם לא יוכלו להשתקם". אם יש סיכוי להתאוששות במנהטן, סברו אז, יהיה זה מותנה בשיקום מוחלט של אתר מגדלי התאומים – מה שמכונה היום "גראונד זירו".
שמונה שנים אחרי אסון התאומים, אותן תחזיות קודרות הפכו לזיכרונות עמומים. במאמר מיוחד מספק היום (ו') ה"ניו יורק טיימס" כמה נקודות מבט מאנשים שחוו את העיר ביום שאחרי. אותן נקודות מבט מסייעות להבחין בפער בין מה שסברו אז התושבים, לבין מה שהתרחש מאז - ניו יורק אז והיום.
"אי אפשר לחיות בפחד"
ביום שאחרי הפיגועים, סברו רבים שניו יורק לעולם לא תשוב להיות מרכז עצבים כפי שהייתה בעבר. דיוויד כהן (83), בעל חנות מזכרות ובגדי בייסבול בשדרת ברודווי, נפעם מהתנהלות העיר - שמונה שנים אחרי הפיגועים. במיוחד הוא נדהם מהשינויים שעברה כיכר טיימס - פעם צומת כביר והיום מעין מדרחוב עם כסאות נוח וספסלים לרווחת התושבים.
תושבים מתרווחים בטיימס סקוור. ארכיון (צילום: AP)
ביום שאחרי אסון התאומים, רבים מחקו את "טיימס סקוור" ממפת יעדי התיירות. החרדות נעו מתרחיש לתרחיש – מה אם מחבלים הטמינו שם פצצה? אולי מחבל מתאבד יפוצץ עצמו בשעת צהריים סואנת?
"זה היה מצמרר" אמר כהן ל"ניו יורק טיימס". "כולם חשבנו: 'אלוהים אדירים, מה הלאה?' אני הייתי בטוח שזה היעד הבא", הוא אומר. המכירות היו חלשות במשך חודשים. אנשים לא התעניינו יותר במזכרות – כך נדמה היה.
כהן צמצם את שעות פעילות החנות וקיווה לטוב. הוא סירב לעזוב את הכיכר ואת העיר שהוא כל כך אוהב: "אי אפשר לחיות בפחד. דברים מתרחשים ואחרים לא מתרחשים", הוא אומר. המשבר הכלכלי העולמי אמנם החזיר אותו כמה צעדים אחורה, אבל בסך הכל - התנועה ברחובות העיר גבוהה בהרבה מכפי שהייתה טרם אסון התאומים. האבטחה תוגברה, וגם אם הם חוששים – אנשים ממשיכים להגיע. "זו הנקודה הטובה ביותר בניו יורק", מציין כהן.
"חזרנו בגדול"
הלהבות סירבו לשכוך, וריח השריפה דבק באוויר. איזו חברה תרצה לפתוח את שעריה במנהטן תחתית? מי יסכים לעבוד פה? אף אחד לא ירגיש בטוח. למחרת הפיגועים במרכז הסחר העולמי, החלה המשטרה לסרוק מכוניות בקפדנות, ומעט מאוד כלי רכב הורשו להגיע לאזור האסון.
ווילסון אורטגה (34) הגיע באותו בוקר לעבודה בחניון המכוניות ברובע טריבקה, סמוך לזירת האסון. באותו בוקר, הוא מספר, "העסקים היו סגורים ב-100 אחוז". אבל המכוניות עדיין חנו שם – ואולי אנשים רוצים לאסוף אותן בחזרה.
עם פתיחת הצירים מחדש, הונהגו נהלי בטיחות חדשים ברחבי העיר. חניונים רבים החלו לבדוק מכוניות ונהגים, ובעלי המגרשים דאגו להציץ תחת השלדה באמצעות מראות מיוחדות. "כן, גם אני בדקתי", אומר אורטגה. כמעט כל תא מטען נבדק.
אורטגה מודה שאין לו כל ניסיון בטיפול בחומרי נפץ. לא היה לו ממש מושג מה הוא אמור לחפש, אבל הוא בדק כל מכונית במשך כמה חודשים. חלק מהנהגים זעמו על הנוהל החדש, וסירבו לפתוח את תא המטען. הוא מצידו סירב להכניס אותם לחנייה. כמובן שמעולם לא מצא דבר.
באתר מרכז הסחר העולמי ממשיכות עבודות הבנייה, אבל ברובע טריבקה המכוניות באות והולכות – בדיוק כפי שהיה לפני הפיגועים. "הייתי בטוח שדברים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. אבל האמת היא שטעיתי. חזרנו ובגדול", אמר.
הפעמון מצלצל לכבאים
343 כבאים נספו באסון התאומים. באותם ימים, עבר פקד צ'רלי וויליאמס מגדוד הכבאים התשיעי, על רשימת ההרוגים, כדי לראות אם יוכל לזהות את חבריו בשם: "היי טום, היי ג'ו, היי ריי", הוא הניח את אצבעו על הרשימה. אחרי 40 חברים הוא עצר - זה הספיק.
מחלקת הכבאות של מנהטן ספגה מכה קשה. רבים תהו אז - מי יוכל לכבות את השריפות מחר בבוקר? נוסף למניין ההרוגים הגבוה, היה גם גל פרישה לא קטן. רעיות שחששו להפוך לאלמנות, והזדמנות נדירה לפיצויי עתק, סיפקו לכבאים סיבה לפרוש לגמלאות.
משפחות הרוגי הפיגועים במגדלי התאומים. ארכיון (צילום: AP)
מספר הכבאים בשירות התחנה צנח מ-11,339 ב-10 בספטמבר 2001, ל-10,630 ביוני 2003. וויליאמס שאל את עצמו: "האם אני רוצה לחזור לעבודה הזו בכלל?". אשתו הייתה שמחה לראות אותו פורש, אבל הוא הרגיש שהמשימה טרם הושלמה.
תוך כמה חודשים, החל בגיוס מחדש של כבאים. היה זה הליך ארוך ומורכב, ואפילו היום – רמת הניסיון של הכבאים אינה כפי שהייתה. ואולם כעת משרתים 11,415 כבאים בתחנת מנהטן – יותר אפילו מבעבר.
"הפעמון מצלצל ואנשים יוצאים לכיוון השריפה. התושבים מקבלים שירות מצוין", הוא אומר. בשנה שעברה, הוא נאלץ לפרוש לאחר שריאותיו קרסו (זכר לאירועים במרכז הסחר העולמי). את תאריך הפרישה הוא בחר בקפידה: היה זה 11 בספטמבר.
מאוחדים בקפיטליזם
הימים שאחרי 11 בספטמבר התאפיינו בפטריוטיות גוברת. אנשים רכשו דגלים והציבו אותם בחזית הבית ועל חלון המכונית. הם הרגישו בנוח להפגין גאווה לאומית. האחדות הלאומית תעצב מחדש את פני החברה האמריקנית – כך חשבו רבים.
כריסטופר גראווגנה חש אי-נוחות לנוכח העובדה שאנשים נאלצים לקנות דגלים כדי להפגין פטריוטיות. "זה היה מגוחך, למה שאנשים יעשו כסף על דגלים בתקופה כזו?", הוא תהה. גראווגנה החזיק באותם ימים
בבית דפוס שהתמחה בהדפסת כרזות ומודעות בלונג איילנד. ב-12 בספטמבר הדרישה לשלטים ירדה והוא החליט לעשות הסבה זמנית.
גראווגנה החליט להדפיס את דגל ארצות הברית שעליו הכיתוב: "מאוחדים נעמוד". הוא ושאר העובדים חילקו יותר מ-100 אלף דגלים לעוברים ושבים. "זה עזר להזין את התחושה שאנחנו צריכים להיות מאוחדים, שאנחנו צריכים לפעול ביחד בעניין הזה", הוא אמר. "היום אנחנו מדינה חזקה יותר. תושבי ניו יורק הם אנשים חזקים יותר", הוסיף.
הדגלים – מנייר או מבד – נעלמו ברובם. חלקם נראים שוב לקראת יום הזיכרון, יום העצמאות ו-11 בספטמבר. "לא ציפיתי שכך יקרה. אבל כניו יורקר אני מבין את זה. אני מניח שזה קשור לקפיטליזם. לנו האמריקנים יש עניינים לא פתורים. והזמן עובר, הוא פשוט חולף", אמר.
היום יציינו ברחבי ארצות הברית את אירועי 11 בספטמבר, בהם נספו כ-3,000 איש. במתקפה השתתפו כ-19 מחבלים, רובם ממוצא סעודי או מצרי, שהיו חמושים ככל הנראה בסכינים בלבד. מדובר במתקפה המשמעותית ביותר על אדמת ארצות הברית מאז המתקפה על פרל הרבור.