נשים פותחות שערי שמיים

עוד חוזר הניגון

לפרשת 'ניצבים' פתיחה רבת רושם (כט ט-יד):

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים …". כורתים ברית בין עם ישראל לאלהים, ושוב כורתים ברית. כולם מתאמצים, כולם רוצים וכולם יודעים שהיא שוב ושוב תופר.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז

התיאור החזק של התייצבות כל העם במעמד הברית 'נצבים כולכם לפני ה' אלהיכם...' לוקח אותי תמיד למעמד 'ניצבים' אחר, שונה, הרבה יותר בודד, הרבה יותר כואב והרבה יותר מבטיח, תיאור התייצבותה של חנה מול עלי הכהן כשהיא (בניגוד לעם ישראל) עומדת בנדרה ומביאה את היקר לה מכל, את בנה הצעיר, למשכן (שמואל א כה-כו): "... חי נפשך אדונֶי אני האשה הנצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'. אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו".

רגע המפגש בין עלי הכהן לחנה, הרגע אותו היא מתארת במילים: 'נצבת עמכה בזה להתפלל אל ה'' מרשים לא פחות (שמואל א ט-יז):

"ותקם חנה... והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה. ותדר נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך וזכרתני ולא תשכח... ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו... והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שמר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה. ויאמר אליה עלי: עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך. ותען חנה ותאמר לא אדני אשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי ואשפוך את נפשי לפני ה'... כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה".

בני ישראל נמצאים בטקס ברית מעורר אימה - משה מעיד עליהם את השמיים ואת הארץ. חנה ניצבת לבדה מול הכהן ומול אלהים (אל התפילה הזו היא הולכת אפילו בלי בעלה. הכי לבד שיש) אבל היא נועזת (אולי כיוון שהיא נואשת) היא מכנה את עצמה 'אשה קשת רוח'. היא עונה לעלי הכהן על חשדנותו חסרת השחר והרגישות. היא כועסת על אלהים בתפילתה. אי אפשר להגזים בתיאור עצמת המעמד הזה.

אז איך היא מעזה? אולי כמאמר המשורר, ובפשט הפשוט של הדברים: "למען השם".

מורת ההלכה הגדולה של המקרא

מעמד ה'ניצבת' של חנה הפעים את חז"ל והם בחרו דווקא בה להיות למורת ההלכה בדיני תפילה. חז"ל מאמצים כמודל לתפילה את האשה שהתפללה 'מרוב שיחה וכעסה', ש'קולה לא נשמע' (ועל כן גם קשה לדעת מה אמרה)

ושנחשדה על ידי הכהן כשיכורה.

נדמה לי שחנה היא הדמות המקראית מהתנהגותה נלמדו הכי הרבה הלכות (ויתקנו אותי חברי בית המדרש אם אני טועה). ברכות לא ע"א (מתורגם מארמית) :

"אמר רב המנונא: כמה הלכות גדולות יש ללמוד מאותם פסוקים של חנה ...

צריך (המתפלל) שיכוין לבו. ...

שיחתוך (האם המתפלל את מילות התפילה) בשפתיו. ...

אסור (למתפלל) להגביה קולו בתפלתו...

שיכור אסור להתפלל....".

"'ותען חנה ותאמר לא אדני' ...אמרה לו: לא אדון אתה, אין השכינה ורוח הקודש אתך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, האם לא ידעת שאשה קשת רוח אנכי?! ..."

"ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה."

מסכת דמעות (והמורה שלי לתושב"ע)

כשהייתי בבית ספר תיכון למדה אותנו המורה לתושב"ע שנשים פסולות לעדות. כששאלנו אותה למה היא ענתה בלי להסס: "כיוון שדמעתן של נשים מצויה. הנטייה לרגשנות עלולה לגרום לנו, הנשים, להתבלבל בעדות שנמסור לבית הדין". באותם ימים אימצתי את הנרטיב של החברה בה חונכתי ונשבעתי בלבי שדמעתי לעולם לא תהיה מצוייה. "אני אהיה כמו הבנים. אני אהיה אמיצה וראויה".

יד ושם לדמעות חנה - נשים בבתי הכנסת

המסע עם חנה, שבכייה וכעסה על אלהים לימד את חז"ל הלכות תפילה, גורם לי להבין שהדמעות דווקא יפות להלכה. מותר לי לבכות, מותר לכם לבכות. אולי פעם יעשו גם מהדמעות שלנו שיעור בהלכה.

ובינתיים אני חושבת כמובן על המחיצה בבית כנסת ועל הוויכוחים האקטואליים בשאלת הובלת התפילה על ידי נשים. אני חושבת שלצד הדיונים המביכים על הפגיעה ב'כבוד הציבור' ו'קול באשה ערווה' כדאי גם ללמוד מהעיסוק החז"לי בתפילתה של חנה ולהבין שאולי התכונות המיוחסות לנשים יכולות לפתוח שערי שמיים ולכן אסור לוותר על תפילתן, על כעסן ועל דמעתן של נשות הקהילה. הובלת התפילה על ידי נשים יכולה להחשב ליישום הלכתי הכי פשוט והכי מוסרי של הסוגייה התלמודית.

על אתר – דתיה, ירושלים

א. כוווו-לם - "כולם" היא מילה שמפחידה אותי. היא מאפשרת לי – כשאני משתמשת בה – לא לראות את ההבדלים, הייחוד; לא לשים לב לאנשים ה"שקופים". דווקא ה"כולם" בו פותחת הפרשה יפה בעיני, כיוון שהוא מפורט לפרטים ולכן גם פוקח ולא מעוור: גם הנשים, הטף, הגרים ואפילו שואבי המים וחוטבי העצים הם בכלל ה"כולם".

ב. להתפלל - לבקש, להתחנן, אבל גם קצת להפליל. כן, להפליל את אלהים – לתבוע אותו על מה שעשה ומה שלא עשה בשבילי. זה בדיוק מה שחנה עושה. לשולים יש כוח לומר את מה שהמרכז אינו יכול להעלות בדעתו.

ג. נשים הן לא רק דמעות - נשים הן קודם כל אדם. אדם שלם. ומי שמוציא אותן מתפילת הציבור שלו, מפסיד אדם. אלוהים לא הוציא את הנשים מן ה"ניצבים" – הוא כלל גם אותן בתוך העדה, מבלי להסתיר את שונותן, מבלי לטשטש את ההבדלים. נשים הן קודם כל אדם. ומי שמסרב לראותן או לשומען, מפסיד גווני קול ופיסות חיים שבלעדיהם, אין עולמו שלם. מי שרואה רק את ה"מרכז" מפסיד את היכולת לפלל, ואין תפילתו שלמה. 

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע שעבר עסקנו באפשרות ל'הלבנת פנים' באינטרנט. אני חשבתי שצריך להפעיל צנזורה (פנימית וחיצונית) דב בינדר (ברוך הבא) ואחרים דברו על כך שחשיפת הזהות של הדובר פותרת חלק גדול של בעיית הלבנת הפנים – לומר הכל אך לא להסתתר מאחורי 'ניק'. בעקבות ההתרסה של חנה כלפי שמיא, אני חושבת שוב על המקום של הדיבור המתריס שבין אדם לחברו. אני לא אוהבת דיבור מתריס. הוא קשה מאוד בעיניי, אלהים חזק ואפשר להתריס נגדו. כולנו, בני האדם, הרבה יותר שבירים. אבל האם ייתכן שההתרסה היא שמאפשרת דיאלוג בין אנשים שונים ורחוקים בדעותיהם? האם ההתרסה (שלרוב אחריה מופיעים דברי תורה של ממש) היא דרך לפתוח שערי שיחה בין אנשים מזרמים שונים והאם זה מצדיק את המחיר?