הלב שבור? עכשיו כל היקום נכנס לתוכו

אף שלבנו שבור ונראה שחיינו התהפכו על פיהם, אנו עשויים לגלות בתוכנו יכולת הסתגלות וכוחות פנימיים הנולדים מתוך הקושי. אנשים רבים ששרדו מצבים טראומטיים מספרים כיצד השתנו חייהם לטובה בעקבות הסבל שחוו. מתוך ספר חדש

אסטל פרנקלפורסם: 16.09.09 , 10:20

אין שלם מלב שבור.

– ר' מנחם מנדל מקוצק

לא אחת במהלך החיים יחווה ודאי כל אחד מאיתנו שברון לב. כולנו נעבור תקופות שבהן לפתע יתנפצו חיינו, כפי שהכרנו אותם עד אז, ביד הגורל או בעקבות אכזבה. ל"התנפצויות" אלה עשויות להיות פנים רבות: גירושים או פרידה, מוות בלתי צפוי של אדם קרוב, פיטורים פתאומיים ממקום העבודה או קריסה כלכלית, בגידה של אדם קרוב, מחלה קשה, נכות או מוגבלות הבאות לפתע. אנו עלולים ליפול קורבן לאסון טבע או לשינוי חברתי קיצוני, שבעקבותיהם ישתנו חיינו לעד.

דווקא בזמנים כאלו שבהם נדמה כי כל עולמנו קורס עלינו, אנו עשויים לזכות בהארה שתשנה את מהלך חיינו לנצח. אף שלבנו שבור ונראה כי חיינו התהפכו על פיהם, אנו עשויים לחוש כיצד אנו מגלים בתוכנו יכולת הסתגלות וכוחות פנימיים הנולדים מתוך הקושי. אנשים רבים ששרדו מצבים טראומטיים מספרים כיצד השתנו חייהם לטובה בעקבות הסבל שחוו. לאחר שנאלצו להתמודד עם סכנה קיומית, הם מעריכים את החיים הרבה יותר ומכירים תודה מעומק לב לאלו שהעניקו להם אהבה ותמיכה.

אולי לכך התכוון אחד מגדולי החסידות במאה ה-19, ר' מנחם מנדל מקוצק, כאשר אמר שאין שלם מלב שבור. כמו מיסטיקנים יהודים רבים שדיברו על החיים ועל הריפוי במושגים פרדוקסליים, הבין גם ר' מנחם מנדל, המוכר בשם הרבי מקוצק, שלא תמיד הדברים הם מה שאומרת עליהם מראיתם. למעשה, דברים רבים מתגלים כהיפוכהּ של מראיתם, ולבסוף מתברר שהרע הוא טוב; מחלה התוקפת אותנו עשויה להיות הדרך לריפויינו העמוק ביותר, ומשבר הוא לפעמים הדרך היחידה להגיע לשלמות. בדיוק כאשר נדמה לנו שהכל מתפרק ונגמר - נוצרים חיים חדשים. ולפעמים דווקא כאשר אנו חושבים שהכל בסדר, דווקא אז מתמוטט הכול. מנקודת מבט מיסטית המציאות היא תמיד מושלמת ומפורקת בעת ובעונה אחת.

כשאני מהרהרת בדבריו של הרבי מקוצק ומנסה להבין לעומק את כוונתו בעניין שלמותו של הלב השבור, אני נזכרת בזמנים שבהם היה כאב האובדן בחיי כה צורב, עד כי לבי נשבר לרסיסים. אך באותם ימים קשים מנשוא, במקום לחוש בודדה לגמרי בכאבי כפי שהרגשתי בדרך כלל במצבים כאלו, חשתי קִירבה עצומה לכל אדם ולכל דבר שהיה בסביבתי. היה זה כאילו מוטט לבי השבור את החומות שהפרידו תמיד ביני ובין הזולת. וכשנפלו חומות אלו הוצף לבי, שידע עד אז רק אהבה מוגבלת, באהבה לכל היצורים החיים. "הלב חייב להישבר כדי לגדול", כתב אנדרו הארווי, שכן "כאשר הלב נשבר ונפתח לחלוטין, יכול אלוהים להכניס לתוכו את היקום כולו".

מתוך הספר:

ביהדות, הכל מתחיל בחושך

ביהדות מתחיל הזמן תמיד בלילה, הן בממד המוחשי והן בממד הסמלי. בלוח השנה העברי מתחיל כל יום חדש עם רדת הערב ולא עם שחר, וסיפור הבריאה בספר בראשית חוזר ומדגיש "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בוֹקֶר". לפני שעשוי היה להיווצר האור צריך היה ליצור את החושך, וכך נולדה כל הבריאה מתוך מצב של חשכה בראשיתית ורִיק: "וְחשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלוהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיּאמֶר אֱלוהִים יְהִי אוֹר; וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ב-ג). גם בחיינו מתחוור לנו לעתים קרובות שמתוך הלילה האפל ביותר של נשמתנו, מתוך משבר קיומי של אמונה ומשמעות, מתוך מחלה או אובדן טראומטי, אנו חייבים להתעורר, לגדול ולברוא את עצמנו מחדש. דווקא בתקופות כאלה, שבהן הכול מתפרק, חשים רבים מאיתנו צורך לצאת למסע של ריפוי עצמי.

פעם, לפני 25 שנה, כשהתגוררתי בירושלים, הזדמן לי לחוות את התחושה הזאת. התעמקתי אז בעולמה של היהדות ולימדתי סטודנטים מחו"ל את עיקריה. באותה עת מלאו שמונה שנים לחיפוש הרוחני שלי, ובדיוק אז חוויתי משבר אישי שניפץ לרסיסים את חלומות נעורַיי ושינה לחלוטין את מסלול חיי.

נישאתי בגיל צעיר, כפי שמקובל בחברה הדתית, ורק אז התברר לי שעשיתי טעות מרה. בעלי, שהציג את עצמו כתלמיד חכם וכמקובל ממשפחה שכל בניה בקיאים ברזיה של תורת הקבלה, התגלה כאדם קיצוני ובלתי יציב מבחינה רגשית, ולאחר לידת בתנו התחוור לי בכאב שעלי להיפרד ממנו. הייתי שבורה. התביישתי בטעותי הקשה, ואם לא די בכך – בעלי לשעבר סירב לתת לי גט ואיים להשאיר אותי עגונה.

בחודשים שלאחר פרידתנו עברתי תקופה אפלה של משבר אמונה. הרגשתי מדוכאת ובודדה, המומה מכובד האחריות הכרוך בתפקידי החדש כאם ונטולת כל עוגן רוחני. הבנתי ששלב מסוים בחיי הגיע לקצו; התחוור לי שדפוסי האמונה הקודמים שאימצתי כדי לבטא את כמיהתי הרוחנית אינם מתאימים לי עוד, אך לא הייתי מסוגלת עדיין להגדיר את תפישת עולמי החדשה.

תמימותי הדתית התנפצה עם הסיום הכואב של נישואיי, נישואים שאחד המקובלים המוערכים ביותר בירושלים בירך אותם כ"זיווג משמיים". הרגשתי מבולבלת מן הבחינה הרוחנית ומפוכחת מאשליות, ונדמה היה כאילו קיר גבוה הוצב ביני ובין האל, שאליו הייתי כה קרובה לפנים.

בשעות אחר הצהריים באחת השבתות, כשהייתי שקועה עד עמקי נשמתי ברחמים עצמיים, יצאתי לטיול ביער ירושלים עם רדת החמה. התיישבתי מתחת לעץ, עצמתי את עיניי והתחלתי לבכות. מצאתי את עצמי מתחננת לאלוהים שיחוש לעזרתי וידריך את צעדַיי בתקופה חשוכה זו של חיי, ולבי נשבר סוף סוף בתפילה. כשהייתי שרויה במצב זה של התאחדות עם האל החלה המרירות שבי להתפוגג, ועל מקומה באה תחושה של מתיקות. נוכחות מנחמת אפפה אותי כולי והצלחתי לחוש שוב את הקשר ביני לבין בורא שמים וארץ.

לפני שנתתי על כך את דעתי ירדה עלי החשֵכה בעודי באמצע היער. בקושי הצלחתי לראות למרחק של כמטר אחד. היה זה לילה ללא ירח, והאורות הקרובים ביותר היו רחוקים ממני. הבנתי שעלי לצעוד אט אט ובזהירות עד שאגיע אל הכביש. כשעשיתי את הצעד הראשון, הבחנתי בכך שטווח הראייה שלי התרחב לפתע ויכולתי עתה לראות למרחק של כשני מטרים צעד נוסף, ושדה ראייתי הוסיף להתרחב...

כשעשיתי את דרכי אט אט בחזרה אל המסלול, חוויתי הארה קטנה. עם כל צעד שפסעתי בדרכי הביתה בחושך כאילו לחש לי אלוהים: "עשי זאת לאט... עקב בצד אגודל... את רק צריכה לראות למרחק קצר כדי שתוכלי לעשות את הצעד הבא... את תמצאי את דרכך חזרה אל השלמות... לבך שבור כעת... קשה לך לראות את הדרך, אך אל תסתתרי בתוך הבושה... הניחי לשברונך להיות השביל שבו תלכי..." כשהגעתי אל קצה השביל הבנתי שתפילתי נענתה כבר.

לאחר המסע הלילי ההוא החל דכאוני להתפוגג ועיניי לא צרבו עוד מדמעות כאב ובושה. במקום להינעל בתוך הכאב נפתח לבי סוף סוף ואִפשר לי להרגיש שוב את החיבור עם אלוהים ועם כל הסובב אותי. במבט לאחור אל אותו הלילה אני מרגישה שאז נתגלה לי אלוהים, שאותו כינה דוד המלך "הָרוֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב" (תהלים קמז, ג). המסע שלפני היה ארוך ושביליו פתלתלים, אך לאחר אותו לילה ידעתי שאני בדרכי הביתה. פרק חדש נפתח בחיי, פרק שבו הייתי עתידה לגלות את עצמי כמרפאת נשמות. ההליכה צעד-צעד בחשֵכה לימדה אותי לקח חשוב: כיצד לנווט בתקופות הקשות, ולעתים המבלבלות, של החיים. לקח זה העניק לי כוחות בהזדמנויות רבות שבאו לאחר מכן.