אסף רמון אחרי ביקור באושוויץ: החיים הם מתנה

רשמים בעקבות היום הרביעי (10.11.05). אסף רמון.

"אתמול היה יום מיוחד, וגם היום אני מצפה לאותה הרגשה. אתמול באושוויץ לא הפסקתי לחשוב על המזל שהיה לסבתא שלי ולאמהּ. תודות למזל זה אני בחיים. סבתי ואמה חיו בוורשה עד למלחמה ואז הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שאליו נגיע בעוד כמה דקות. הן עבדו שם יחד עם עוד אלפי יהודים, בעיקר מקרקוב וגם מהונגריה, במתפרה שיצרה מדים לצבא הגרמני. לאחר שנודע שהמחנה הולך להיסגר, סבתי ואמה לא ידעו מה יהיה גורלן בשניות, דקות, שעות ובימים שיגיעו. כל האסירים הועברו למחנות השמדה שונים, הן הועברו לאושוויץ.

הם עברו שם את כל התהליכים ה"נורמליים" במחנה: הן גולחו, הופשטו, נשטפו במים מזוהמים, וניתנה להן ה"תלבושת" האחידה של המחנה. עברו ימים, ועוד ימים והן הצליחו לשרוד קצת ועוד קצת. עם הזמן והתנאים הנוראים, אמה של סבתי חלתה בטיפוס חזקה והועברה ל"בית החולים" של אושוויץ.

היא "טופלה" שם על-ידי הרופאה היהודיה. סבתי לא הסכימה לעזוב את אמהּ והתעקשה להישאר עמה בבית החולים. הרופאה לא רצתה לתת לה לחיות בבית החולים כי חששה שגם היא תחלה בטיפוס. סבתי המשיכה להתעקש ולא ויתרה. בסופו של דבר הרופאה הסכימה, ורשמה בטופס של סבתא שגם היא חולה בטיפוס. ברגע זה סבתא עוד לא ידעה שזה הציל אותה.

סוף המלחמה כבר היה קרוב, הגרמנים הבינו זאת והחלו מצעידים את אסירי המחנה בצעדות המוות. הם הוציאו את כולם מהמחנה, אבל לבית החולים הם לא נכנסו. סבתי ואמה נשארו בבית החולים עד שהרוסים הגיעו והצילו אותן. הביקור באושוויץ היה מסע במקום שבו החיים שלי ושל משפחתי לא היו מתקיימים ללא המזל הגדול של סבתי. הרגשתי כאילו החיים הם מתנה, מתנה מהרופאה שהסכימה לאפשר לסבתי להישאר, או מהגרמנים שלא זכרו את בית החולים. עכשיו אנחנו באוטובוס ממשיכים את המסע המיוחד הזה ואת החיים שניתנו לנו".