רונה, אל תהיי חזקה

המקלדת עדיין רטובה מדמעות. כולי רועדת עוד מהערב שהעברנו מול הטלוויזיה. ישבתי עם נכדיי. בדרך כלל איני רוצה להעביר אליהם את הכאב. אבל הדם עזב אותי והם הבינו מיד.

אנו לקראת יום השנה לאיליק שלי, ערב ראש השנה. אחי שהיה טיס, נפל אף הוא, 20 שנה לפני איל. חמש שנים לפני לכתו התייתמנו גם מאבי ילדיי. כן, דווקא כאשר נדמה היה לנו שהכוס התמלאה עד לבלי הכיל, התבשרנו על נפילתו של אסף רמון.

רונה, אין מילים לנחם אותך. רק ידיים מושטות לחבק חזק ולבכות יחד.

אין נחמה. האם הם יחד? אינך יודעת. האם המחשבה הזו יכולה להקל? לא. היא רק חותכת ומרסקת. מלתעות התהום בולעות ושוב. החושך עוטף.

רונה יקירה מאוד. לא, אל תהיי חזקה. הדמעות והבכי והזעקה הקורעת הם שירוו אותך בשעות קשות אלה. אך יגיע הרגע בו תוכלי לפי צו ליבך, ורק עם ליבך הכואב, לנשום עוד משהו חוץ מהכאב. רק אז תוכלי ליישר את הגב.

את תמצאי את הנר שיידלק שוב. הנר ששלהבתו תתחזק עם זו שלנו. כולנו שאוהבים אותך גם אם לא מכירים, שמנסים לספוג ולהקל קצת על כאבך. את תאירי שוב, תלמדי שוב ללכת. כל חיוך שהופך לעווית של כאב, יחזור ויתהווה מול ילדייך ובני משפחתך, מול כל חבריך. אנחנו, מהרחוב, שאוהבים מרחוק, ננסה כל העת לעזור לך לאסוף את הדמעות, לכאוב אבל להזדקף.

היית לנו לסמל בזקיפות קומתך. נוכחנו בה בכל מקום בו ביקרת ברחבי הארץ, בכל מוסדות החינוך שאליהם הגעת. ואת תמשיכי, אני יודעת שתמשיכי. כי אמרת - לא אמלא את הבית בכאב. כך שהכאב לא יעזוב, אבל יכוסה בזיכרון וביצירה.

ידי רועדות ורטובות מדמעות, מחבקות אותך חזק אל לבי.