אופנה עולמית: חוזרים לשנות הארבעים

הסילואט של העונה הקרובה משלב מותניים צרים עם כתפיים מודגשת ורחבות, עד ליצירת טורסו שמזכיר משולש הפוך. בעוד שנות השמונים לא יורדות מהמפה, אין מעודד מכך שהמגמה הנוכחית מסיטה את מבטה לשנים רחוקות יותר, שנות הארבעים. העשור הבעייתי הזה, שחציו הראשון צבוע בקרבות של מלחמת העולם השנייה, הוא שלב מעבר שבסופו כבר נשבה הרוח של שנות החמישים, שהביאו עמן שגשוג כלכלי והרבה פיתוחים טכנולוגיים. הסילואט החד של העונה, ששואב מאותו עשור, יכול לשדר קשיחות וסגפנות, אבל גם ליצור מראה קלאסי מעידן שלא ישוב.

במגזין W הצליחו, לדעתי, להדגיש את הפרובלמאטיות של העשור ההוא. בהפקה "יום ראשון בפארק", המושפעת מיצירתו של אדוארד מאנה, "ארוחת בוקר על

 הדשא", נראתה העדפה ברורה של בגדים תחתונים על פני עליונים. בדומה למאנה, שביקר ביצירתו את החברה הבורגנית באמצעות עירום בולט, ההפקה הותירה את הגברים לבושים אבל לא חסכה ארוטיות מצד הנשים. חצי הביקורת שחדרו את השמש המסנוורת שליוותה את ההפקה, הגיעו בעיקר מפניהן של הנשים, שלמרות הכל נשאו אשמה ונראו מיוסרות. בין בגדיהן למבטן ניבטה דו-המשמעות, הן של שנות הארבעים והן של השנה האחרונה.

הפקת שנות הארבעים של מגזין W. הצליחו ללכוד את רוח העשור 

הפקת שנות הארבעים של הארפרס בזאר. הבעייתיות שבג'אז

במגזין הארפרס בזאר בחרו להתמודד עם העשור המדובר מכיוון אחר. עם דוגמנית שחורה, צילומים נטולי צבע והתפאורה של מנהטן, שנות הארבעים

 התנתקו מהקונטקסט האוניברסאלי שלהן, אך לא ויתרו על משמעותן. הדוגמנית השחורה סימלה את מוסיקת הג'אז, שראשיתה בעבדים השחורים שהגיעו לאמריקה, כדי להזכיר שגם לאפיל המושך שלה יש צד שלילי. עדיין, ובעיקר בהשוואה ל-W, הארפרס בזאר הלכו על בטוח. יתר ההפקות הוקדשו לכוכבים שמפארים את שמה של לא אחרת מאשר אמריקה. כך קרה עם הפקה של קרל לגרפלד, שבה כיכבה לארה סטון במראות ששאבו את השראתם מפגי גוגנהיים, ועם הפקה נוספת שהוקדשה למייקל ג'קסון.

למעשה, די בהשוואה בין הפקות השקיות שעשו בשני המגזינים כדי לעמוד על ההבדלים. ב-W הלבישו את הדוגמניות בשקיות היוקרתיות והקנו לה מראה של הומלסית מדוגמת, בעוד שבבזאר פיארו את מלאכת השופינג תוך הישענות על הסצינה הבלתי נשכחת מהסרט "אישה יפה".

הפקת השקיות של מגזין W. הומלסית מדוגמת

הפקת השקיות של הארפרס בזאר. ברוח "אישה יפה"

במגזין ווג, לעומת זאת, הקדישו את שנות הארבעים לבורגנות. השמשיות הנוקבת של W הוחלפה בחללים סגורים - הסביבה המועדפת על הבורגני. בנוסף, ניכר שלמרות שתזרים מזומנים לא היה הבעיה של הנשים המצולמות, הן לא טרחו להצטייד ברדיו שיעדכן אותן על המתרחש בשטח. הגישה המתבדלת הזו, שלא רואה את המשמעות הפוליטית של החליפות ששואבות את השראתן משנות הארבעים, אינה מפתיעה אלא מתאימה כמו כפפה להאג'נדה של המגזין, או יותר נכון להיעדר האג'נדה.

החודש הנוכחי של ווג, מעבר להיותו חודש האופנה, עמד בסימן הסרט "מהדורת ספטמבר" ובסימן ערב הקניות שארגנה העורכת הראשית של המגזין אנה ווינטור

 למען הכלכלה האופנתית. הסרט והערב מבטאים שניהם את הרצון של ווינטור לרכך את תדמיתה הקרירה, אבל התוצאה הסופית, דווקא כשכלכלנים עולמיים מדווחים על יציאה מהמיתון, ווג מצטייר כלא רלוונטי. כמה פעמים אפשר לשמוע מווינטור שבתקופה זו כדאי להשקיע בדברים בעלי ערך? כמה אפשר לשמוע שדווקא כעת על המעצבים לצאת מגדרם? על המנטרות האלה היא חוזרת כבר מאז חודש מאי, ואני לפחות כבר התעייפתי. לסיכום, אחרי החודש האחרון, השמועות על החלפתה של ווינטור באחרת נראות מתבקשות. וזה נאמר עם כל הכבוד הראוי.

שנות הארבעים בווג. אפלוליות בורגנית

המגזינים התקבלו באדיבות עולם הירחונים, דיזנגוף סנטר תל אביב, 03-6201399, 03-6291506