אבא עשיר, אבא עני-מקצועי

בטור דעות שכתב אתמול (ד') מנכ"ל עמותת "לתת", ערן וינטרוב, הוא משלח חיצים לעבר המגזר העסקי וגם למגזר הציבורי. אין ספק בטוהר כוונותיו ובכאבו הכן של וינטרוב על העוני במקומותינו, זהו כאב משותף לכולנו. הבעיה המרכזית היא שהוא טועה בהגדרת המושג "עני" וטועה לא פחות בהגדרת מיהו אשם.

יש להבחין בין עוני "ממוסד", שהוא תוצאה של מדיניות מוטעית וסדרי עדיפות לא מוסריים של הכלל, לבין עוני "מקצועי", שהוא תוצאה של התנהלות וסדרי עדיפות לא מוסריים של האדם הפרטי. לעני ה"ממוסד" יש לסייע בכל דרך אפשרית, לעומת זאת, בעוני המקצועי - יש להילחם בו בכל דרך אפשרית.

העוני ה"ממוסד" נובע מעוולות מעסיקים, משחיתות שלטונית, מכשלים באכיפת החוק ומטרגדיות אישיות. אנו מונים במסגרת זו שתי אוכלוסיות מרכזיות:

הראשונה - העניים העובדים שהם עניים למרות היותם מועסקים ולמרות עבודתם הקשה; עובדים של מעסיקים נצלנים ועובדי קבלן "לא מקצועיים", שתנאי עבודתם ורמיסת זכויותיהם משולים לעבדות מודרנית.

השנייה - העניים הלא עובדים עקב חוסר יכולת (אובייקטיבית) לעבוד: נכות פיזית או נפשית קשה, חולים, חסרי ישע, זקנים וניצולי שואה.

עבורם יש לעשות ה-כ-ל ובעושקיהם יש להילחם בכל העוצמה ובכל הרמות: החקיקתית, המשפטית, הציבורית, העסקית והמוסרית.

עוני הנובע מכשל מוסרי

א-ב-ל (וזה אבל גדול), ישנו גם העוני ה"מקצועי". זה נובע מכשל מוסרי, מחוסר לקיחת אחריות אישית, מאישיות לא מוסרית ומגישת ה"מגיע לי". עוני כזה קיים לא רק ברמת הפרט אלא גם בקרב קבוצות שלמות, ולעיתים אף בחסות (ולו בעצימת עין) של המדינה.

אנו מונים במסגרת זו אוכלוסיה אחת הנחלקת לשתיים:

הראשונה - העניים הלא עובדים עקב חוסר רצונם לעבוד מתוך אמונה בחסדי שמיים, שאיכשהו תמיד מוּרעָפים על הצדיק דווקא דרך העברות הביטוח הלאומי - שמימן החוטאו.

והשנייה - אלו שאמונתם ארצית הרבה יותר אך גם הם דוגלים ב"אם אין אני לי – המדינה לי".

אלה גם אלה, חרדים כחילונים, מפתחים אתוס של "מגיע לי" מחד ועוני בין-דורי מאידך. עוני כדרך חיים. עוני כבחירה מִדעת.  ואתה, ועמותות כשלך, מסייעים להם ועל ידי כך פוגעים עוד יותר באלו שאכן זכאים לסיוע - העניים ה"ממוסדים", זאת, על ידי גזל משאבים והסטת תשומת הלב בחסות עמותות כשלך, מר וינטראוב.

"תגייס תרומות גם עבור העסקים?"

שאלת לאן נעלם המגזר העסקי דווקא בזמן המיתון? הרי לך תשובה: ה"מגזר העסקי" - המורכב ברובו מעסקים קטנים ובינוניים  ולא טייקונים כגון לבייב ותשובה - נלחם את מלחמת הקיום שלו מידי יום ביומו לא פחות מאלו שאתה מסייע להם.

"המגזר העסקי" מנסה להשיג את הלקוח הבא, להשיג את המשקיע הבא, לשלם את המשכורת הבאה. ללא דמי אבטלה. ללא עמותה שתצעק את כאבו. בזמן המיתון הוא זקוק לתרומה בעצמו. אלא שהוא אינו "עני מקצועי". הוא לוקח אחריות ומצמצם בהוצאותיו. פחות חופשה, פחות פינוקים לילדים, פחות בילוי זוגי. הוא לא בא אליך. הוא לא חושב אוטומטית ש"מגיע לו". התגייס תרומות גם עבורו?

המגזר אותו טרחת להאשים גם מתבייש במצבו. העני המקצועי, לעומתו, לא מתבייש. הוא דורש. הוא מזועזע מ"לאן התדרדרה המדינה". הוא מתיישב, על שלל ילדיו בכיכר העיר (ע"ע "כיכר הלחם") או באוהל מול משרד השיכון ודורש פיתרון. לא עבודה. לא השכלה. לא כלים שיקדמו אותו. פתרון. בינתיים הוא עושה עוד ילד. ילדים זה שמחה. ובכן, מר וינטרוב, במקביל לנתינה שאתה דורש מכולנו, האם אתה דורש גם מ-ש-ה-ו ממנו?

עניים כלקוחות חוזרים

האם אתה בודק כמה מבין הנסמכים על שירותיך הטובים הם כאלה שעושים זאת כמוצא ראשון במקום אחרון?  כמה הם "לקוחות חוזרים" ללא הצדקה, שלא ניסו לצאת מאותו עוני? כמה התרגלו לקבל אצלך את ה"דג", עד שאין להם כל זרז "ללמוד לדוג"? כמה מהם הולידו מאז החג הקודם עוד ילדים שאין ביכולתם לכלכל? (שהרי בחג הבא תגיד ש"נוספו אלפי תינוקות למעגל העוני" ותחזור להלין בפנינו).

"פולניות" עד כאן

אז אל נא תעשה לנו "טריפ" של אשמה. זה מתאים לאמהות "פולניות" לא למי שרוצה (ובצדק) לשנות סדרי חברה. תחילתו ובסופו של דבר, שינוי כזה מתרחש אך ורק על-ידי הפרט. לא המחוקק. לא מגייס התרומות. הראה לנו עני "אמיתי", עני בעל-כורחו, עני שעושה כל שביכולתו כדי לחלץ עצמו מעוניו - ותראה כיצד כל מי שלב בקירבו, יתגייס באחת, על אף מצוקתו הוא.

אך אם תמשיך לכרוך בנזקקים האמיתיים גם את את העני המקצועי, תמשיך לאפשר לו להתחמק מכל אחריות אישית, תמשיך לגבותו בהשליכו את חיי ילדיו, המתרבים והולכים, לפתחה של המדינה, המגזר העסקי ומעמד הביניים – ותראה כיצד כולנו מתרחקים והולכים.