דו"ח גולדסטון שהכחשתם

מאז 2001 ירו פלסטינים 8,000 רקטות ומרגמות לישראל, שגרמו להרג אזרחים ולפציעה של אלפים. לאזרחי דרום הארץ נגרמה טראומה פסיכולוגית קשה. כ-30% מהמבוגרים ולמעלה מ-70% מהילדים בשדרות סבלו מתסמונת פוסט-טראומה. הרקטות והמרגמות גרמו לנזק לבתים, בתי ספר וכלי רכב. הרקטות והמרגמות גרמו גם לנזק חמור לשגרת החינוך, לחיים הכלכליים והחברתיים בקהילות אלה. באשדוד, יבנה, באר-שבע ומקומות נוספים אליהם נורו רקטות רק בזמן הפעולה הצבאית בעזה נגרם נזק כלכלי.

קביעות אלו אינן ציטוט ממסמך של משרד החוץ הישראלי, אלא חלק חשוב מדו"ח ועדת גולדסטון שבדקה את התנהלות כל הצדדים בזמן הלחימה בעזה. על אף ההאשמות הישראליות הרשמיות לדו"ח, הוא אינו חד-צדדי, אינו מוטה נגד ישראל, ואינו מתעלם מפשעי החמאס.

התגובות הרשמיות של ישראל מיד עם פרסומו לא יכלו שלא להישמע ככאלה שהוכנו מראש, ונשלפו בלי להתייחס כלל למה שיש בו.

ונכון, לצד הביקורת על החמאס, יש בדו"ח ביקורת קשה על ישראל, שמואשמת אף היא בירי בלתי מובחן על אזרחים ובאי הקפדה על המשפט הבינלאומי. הדו"ח מפרט בצורה דקדקנית מקרים של ירי על אזרחים שלא ניתן למצוא לו הצדקה. ירי על בתי חולים, מסגדים, ועוד. בדו"ח ניתוח מפורט של עדויות על מקרים מזעזעים בהם נורו, לעתים בביתם, אנשים בנסיבות שאין להן כל הסבר שעולה על הדעת.

היו עדויות, למה הופתעתם?

קראו למשל את הסיפור של משפחת אבו-חלימה: פגז זרחן נורה לביתם. למרות שהמשפחה עברה לחדר בו סברה שתהיה בטוחה יותר, הוא חדר דרך התקרה ופגע בה ישירות. חמישה מתו במקום, ביניהם ילדים בני 14, 12, 8 ושנה וחצי. אחרים נפצעו. צה"ל לא אפשר לאמבולנס לבוא ולאסוף את ההרוגים והפצועים, וגם הוריד אותם מטרקטורים עליהם נסעו לבית החולים, תוך שהוא יורה והורג עוד בני משפחה ששרדו את ההפגזה. כך צעדו בני המשפחה שנצטוו לנטוש את הגופות, לרבות בת משפחה שסבלה מכוויות ב-45% מגופה, אל עבר בית החולים. כשקוראים זאת, תגובותיהם של שמעון פרס, בנימין נתניהו ואחרים נשמעות נבובות, צבועות וצדקניות.

הדו"ח בוחן התקפות אלו בהקשר הרחב יותר של המצור הישראלי על עזה והשפעתו על האוכלוסייה האזרחית, וממחיש כיצד ההתקפה הישראלית הענישה, השפילה והטילה טרור על חברה שלמה.

בסיכומו של דבר, העדויות האלו לא צריכות להפתיע אותנו. עדויות דומות הגיעו תוך כדי לחימה ולאחריה, מארגוני זכויות אדם, מקבוצת "שוברים שתיקה", מחיילים שדיברו ב"שיח הלוחמים" של מכינת רבין, ועוד. הצטיירה מהן תמונה מפחידה של ירי על אזרחים כנורמה של הפעולה בעזה, לא החריג שלה.

דו"ח גולדסטון מחזק את התמונה. לא שאין בו פגמים או שאי אפשר לבקר אותו. אבל ההתקפה הטוטאלית עליו מצד ישראל מעידה על ניסיון לאטום את העיניים ואת הלב. לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת.

אולי אפשר ללכת בדרך אחרת? אולי, בימי חשבון הנפש המגיעים עלינו שבין כסה לעשור, נכיר בכך שאנו חיים בהתכחשות קולקטיבית לכך שאנו נוהגים ברוע גדול כלפי אוכלוסיה אזרחית? אין בכך כדי לפטור את החמאס מאחריות, ודו"ח גולדסטון לא מתיימר לעשות זאת, אבל האם יפסיקו עיננו וליבנו להיות אטומים לכך שגם ישראל הורגת אזרחים רבים, ואף רבים יותר משהורג החמאס, בלי הצדקה?

את הדו"ח כתבה קבוצת מומחים מכובדת, לא אנטישמית ולא אנטי ישראלית. גולדסטון קנה את עולמו לא רק כתובע לבתי הדין המיוחדים ליוגוסלביה ורואנדה, אלא גם כשופט דרום אפריקני אמיץ, ובמיוחד כשחקר את מקורות האלימות הפוליטית בדרום-אפריקה בשלהי האפרטהייד, וחשף את מעורבות כוחות הביטחון באלימות זו. אולי, כשאדם שאף אחד לא יכול להאשימו בעוינות לישראל או ברצון להטות את הדין, מציב מראה מול עיננו, כפי שעשה אל מול אזרחי ארצו בשנות ה-90, תפקח גם הארץ שלנו את עיניה?