איך חיפשה ועדת גולדסטון את ישראל
עדויות מוקלטות של תהליך גביית העדויות בוועדה, מלמדות על הגישה החד צדדית והעוינת של חבריה, ומותירות רושם כבד שניסו להפליל את ישראל בכל דרך
האם ועדת האו"ם שבחנה את מבצע "עופרת יצוקה" נקטה בגישה חד צדדית כלפי ישראל או שנהגה בחוסר משוא פנים ואובייקטיביות? מבלי משים סיפקה ועדת גולדסטון את התשובה לשאלה זו. עדויות מוקלטות של פלסטינים שהעידו בפניה ופורסמו ביוזמתה באתר האינטרנט של האו"ם מספקות צוהר אותנטי וייחודי, החושף את המתודולוגיה של הוועדה, ומעלות סימני שאלה נוקבים באשר לכוונתה של הוועדה מלכתחילה להגיע לחקר האמת.
בניגוד לטענות שהשמיע גולדסטון, חברי ועדת הבדיקה של האו"ם ובכללם הוא עצמו, נמנעו באופן מתמיה מלשאול את העדים הפלסטינים כל שאלה שתכליתה לברר פעילות צבאית של חמאס ושל שאר ארגוני הטרור הפלסטיניים ברצועה, שהינן בגדר פשעי מלחמה ו/או בעלות פוטנציאל לפגיעה בתושבים פלסטינים חפים מפשע. זאת, חרף העובדה שהמקורות הפלסטיניים הרשמיים דיווחו בפרוטרוט מהם דפוסי הלחימה של חמאס ושאר ארגוני הטרור: ניצול מחסה של בנייני מגורים לשיגור טילים לעבר יישובים ישראלים, שיגור פצצות מרגמה לעבר שכונות פלסטיניות בעת שכוחות צה"ל פעלו בהן או בסמוך, ירי פצצות נ"ט, אש נק"ל ומקלעים לעבר בתי פלסטינים שעלה חשד כי כוחות צה"ל נכנסו אליהם, מלכוד בתים לפני המלחמה ובמהלכה, ועוד.
בכל העדויות כפי שפורסמו באתר האו"ם לא דיווחו הפלסטינים ולו במקרה אחד על הימצאות פעילים פלסטינים חמושים, או סיפקו עדות ראייה לירי של חמושים פלסטינים לעבר ישראל או לעבר כוחות צה"ל שפעלו ברצועת עזה. בכל העדויות טענו הפלסטינים כאיש אחד, כי במהלך הלחימה לא הייתה כל התנגדות לפעילות כוחות צה"ל וחברי ועדת הבדיקה של האו"ם מצידם לא היקשו על העדים הפלסטינים בסוגיה זו ולא עימתו אותם עם דיווחים של ארגוני הטרור הפלסטיניים עצמם, שפירטו כאמור את מהלך הלחימה באופן הסותר את טענותיהם.
לשם המחשה, בפרשת תקיפת מסגד איבראהים אל-מקאדמה התמקדו חברי ועדת גודלסטון בבירור פרטים על נוהל חיבור תפילת מנחה וערבית ובנושאים שוליים להבנת האירוע (המרחק בין המסגד לבית החולים וכיוצא באלה), אך לא התעניינו לדעת אם במסגד היו פעילים חמושים של ארגוני הטרור, אם נורתה אש מהמסגד וסביבתו לעבר כוחות צה"ל או לעבר יעדים בישראל ואם שימש המסגד מקום לאחסון נשק ותחמושת.
גישת "הבורות מדעת" המשתקפת בעדויות הביאה את חברת הוועדה קריסטין צ'ינקין להביע תנחומים מעומק ליבה בפני שלושת העדים ממשפחת סילאווי על קרוביהם שנהרגו במסגד. לו הייתה מבררת את זהות ההרוגים, היא הייתה למדה שהם היו פעילי טרור בגדודי אל-קסאם של חמאס והיו מעורבים בלחימה נגד צה"ל ובשיגור טילים לעבר ישובים ישראליים.
מהמקורות הפלסטינים ניתן אף ללמוד, כי המסגד שימש באותה עת מקום מפגש לפעילי טרור ועשוי להעיד על כך המספר הגבוה יחסית של פעילי הטרור מקרב ההרוגים.
צ'ינקין הביעה תנחומים גם בפני פעיל החמאס ח'אלד אבו עסכר על מות שני בניו בתקיפת צה"ל. לו בדקה צ'ינקין את המקורות הגלויים, הייתה יכולה לדעת כי אבו עסכר אינו אדם תמים כלל ועיקר. צה"ל הפציץ את ביתו כיוון ששימש מחסן תחמושת של גדודי אל-קסאם. בנו ח'אלד שנהרג בתקיפה היה אחראי על אספקת הנשק לגדודי אל-קסאם. בן אחר (אחמד) היה אף הוא פעיל טרור ונהרג בלחימה ב-2006, ובן טרוריסט אחר (אוסמאה) נפצע באורח קשה בלחימה נגד צה"ל שנתיים קודם לכן.
דוגמה בולטת נוספת לגישה החד צדדית של הוועדה, נחשפה בשאלה שהפנה החוקר הצבאי האירי, אל"מ דזמונד טרוורס לפסיכולוגים הפלסטינים איאד סראג' ואחמד אבו טחאינה, כשהתעניין לדעת מה גורם לחיילים ישראלים לירות בילדים פלסטינים מול עיני הוריהם. מעבר להנחות הסמויות בשאלה, עצם הפנייתה לפסיכולוגים הפלסטינים שלא היו בעברם קציני בריאות נפש בצה"ל נראית תלושה בהקשרה, בפרט לאור העובדה שחברי הוועדה לא ניסו כלל לערער על טענתם המרכזית של סראג' וטחאינה לפיה כל ביטויי האלימות הפלסטינית, כולל בתוך החברה הפלסטינית עצמה נגד נשים וילדים, מקורה אך ורק ב"כיבוש הישראלי".
בסיכומו של דבר, המתודולוגיה התמוהה והשערורייתית בה נקטה ועדת גולדסטון בגביית עדויות מפלסטינים מחזקת את הטענה שמשמיעים גורמים ישראלים רשמיים, כי לא אחר האמת תרה הוועדה. היא ביקשה להרשיע את ישראל בכל דרך ולהכתימה בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. ממשלת ישראל נהגה נכון כשבחרה שלא לשתף עימה פעולה.
יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהל המחקר ב-Orient Research Group
לפנייה לכתב/ת 
