מתובל: סיור מסעדות בתחנה המרכזית
לחם סודני דקיק וטעים, מרק רגל משובח, קפה מתובל שכמוהו עוד לא טעמתם: באזור המוזנח של התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב מסתתר עולם קולינרי שוקק של מסעדות העובדים הזרים. ממסעדה פיליפינית ועד מזללה סינית המחירים, אגב, מצחיקים
הסיפור רב התבלינים הבא מתחיל בנסיעה באוטובוס, ובעצם בירידה מהאוטובוס. כדי לעבור מקו 46 (בת-ים-תל-אביב) לקו 51 (תל-אביב-פתח-תקווה) יש לרדת בתחנה המרכזית הישנה, זאת שאת רציפיה מתחילים לעקור רק עכשיו, 16 שנים אחרי שנעשו מיותרים. בדרך כלל אני ממהר להימלט מהאזור המרופט, המוזנח ומוכה הזנות, אבל הפעם משהו לכד את עיני, משהו כחול.
(צילום: יובל בן עמי)
זאת הייתה חולצה, שתי חולצות זהות למעשה. לבשו אותן שני בחורים שחורי עור בכניסה למסעדה שברחוב סלומון .4 על כל חולצה התנוסס בעברית ההדפס: "המסעדה הסודנית הראשונה." הצצתי פנימה. שחורים ולבנים ישבו וסעדו מעל מפות שעוונית באווירה נינוחה. ריח טוב וחזק של תבלינים לא מוכרים ריחף באוויר, ועוד משהו: מסתורין. את הקהילות האלה, של הפליטים, של מהגרי העבודה ושל בני משפחותיהם, אנחנו מכירים כסיטואציה פוליטית-חברתית מורכבת - לא כבשלנים, כאכלנים או כמסעדנים. הבטחתי ללובשי החולצות שאחזור.
אני חוזר כעבור יומיים, לא לבד. ארבע נשמות רעבות גויסו לחקור את מאכלי הפליטים והמהגרים: כוכבית, העדינה והמשכילה, ניר, שיתגלה בהמשך כמומחה גדול למרקים, מיכל, שעוד תתרום טיפ חשוב במהלך המסע, וטיוויט, שהוריה היגרו לארץ מווייטנאם בשנות ה.70- היא היחידה מבינינו הדומה בחזותה לכמה מתושבי אזור התחנה המרכזית, אבל אוכל סודני הוא כמובן הרפתקה אקזוטית גם עבורה.
בצק שיש לו זמן
אנחנו פותחים את המסע במסעדה הסודנית הראשונה ובבקשה "אנא מלאו את שולחננו במטעמים, שנדע במה מדובר." דרייק, אחד מלובשי החולצות הכחולות, נענה ברצון. הוא אחד מארבעה פליטי דארפור שפתחו את העסק לפני כשלושה חודשים כשותפים. הוא מסביר שרק בשבוע האחרון הצליחו הארבעה לעזוב את עבודותיהם האחרות ולהתרכז במסעדה.
(צילום: יובל בן עמי)
ההתרכזות הזאת גודשת את שולחננו בצלי בקר טעים להפליא, בצלחת מפתיעה של פול עטור בביצה ובגבינה, במחית עדשים (מעין "דל" הודי,( ובלחם סודני דקיק וטעים, ששמו "קסרה" בלשון הערבים, ובלשון הדארפורים: "טובור." ניר נהנה מן החמצמצות העדינה של הלחם. "מיץ לימון“? הוא חוקר. "רק קמח ומים," משיב דרייק. מנין, אם כן, החמצמצות? מתברר שהיא מופיעה באופן טבעי אחרי שלוש שעות שבהן הבצק שמור לפני האפייה. המונח "לא הספיק בצקם להחמיץ" מקבל עבורנו משמעות חדשה. לא מדובר דווקא בתפיחה. בצקם של בני ישראל, שחיו במצרים, הסמוכה לסודן, היה ודאי מחמיץ ממש כמו בצקו של הלחם הסודני הזה, אלא שלא היה להם הזמן להעניק לו את טעם גן העדן הזה.
המאכל האקזוטי ביותר על השולחן, נזיד של מעי כבש וקיבת כבש, לא מחוסל על ידי החבורה העליזה, אבל זוכה לביקורות טובות על טעמו. הלהיטים האמיתיים הם מרק רגל, שניר מחסל אותו עד טיפתו האחרונה בליווי כמה טיפות של לימון, ורוטב חריף עשוי פלפל שאטה. אנחנו מסכמים את הביקור כחוויה מוצלחת, וגם זולה להפליא: חמישה סועדים, ששניים מהם לגמו גם בירה, חויבו רק ב85- שקלים. את ההפרש שבין הטעם למחיר הבענו בטיפ ובאיחולי הצלחה חמים.
ניחוח הפפאיה הירוקה
מיכל מובילה אותנו מכאן אל רחוב בני ברק ,10 אל בר-מסעדה בשם "מאמיס." "הייתי פה בערב קריוקי שהיה לא ייאמן," היא מספרת. מאמיס קיים כבר שלוש שנים, והוא מוקד הבילוי הלוהט ביותר של הקהילה האסייתית, ולא רק שלה. המטבח מציע אוכל סיני, פיליפיני ותאילנדי, אבל הלב הוא פיליפיני: את המסעדה פתחו בני הזוג יוסי ולוסי חזות. היא הגיעה ארצה מהפיליפינים כבר לפני 18 שנה, הוא ישראלי שורשי. שילוב האנרגיות מוצלח, כולנו מרגישים בבית מיד.
הלילה, ליל שני, רגוע כאן יחסית, אבל מיכל עדה שהמקום יודע גם לבעור, ולא רק בקריוקי. לילות חמישי כוללים הופעות של זמר מזרחי. הרחבה בלילות כאלה לא נרגעת עד ארבע בבוקר. "שווה לבוא ולראות איך פיליפינית שרה שירים מזרחיים, או איך סיני ופיליפינית מתקשרים ביניהם בעברית,“ מספר יוסי. הוא אחד מבעלי המסעדות הלבביים ביותר בעיר, וגם אם המחירים כאן גבוהים במשהו מהחיני-חינם של הסודנים, כל שקל משתלם. אנחנו נהנים במיוחד מסלט של פפאיה ירוקה כבושה - פשוט אי אפשר להפסיק לנעוץ בו את הצ'ופסטיקס.
(צילום: יובל בן עמי)
לאזור התחנה המרכזית יש גם מסעדה סינית ותיקה יחסית ומוצלחת בהחלט. שמה סינג לונג, והיא נמצאת ברחוב סלמה .134 סינג לונג אינה יקרה מדי ולא זולה מדי, לא אקזוטית מדי וגם לא משעממת (אננס מטוגן לא משעמם גם אם אוכלים אותו לקינוח כל ארוחה.( היא נחמדה וזכתה לכינוי "הסינית של הסינים," אבל לא נמשיך אליה הערב. די בעירוב של שני מטבחים אקזוטיים בלילה אחד. אנחנו סוגרים את מעט יכולת ההכלה שלנו (כבר לא נקרא לזה תיאבון) באטריות פיליפיניות טעימות הקרויות "פנסיט," ומדדים חזרה אל בועתנו הישראלית המצויה רק כמה בלוקים מכאן.
חג לאחים ולאחיות
למחרת בשעת צהריים כולם עובדים מלבד כוכבית, שהיא מורה לתנ"ך ונהנית מחופשת הקיץ. היא מצטרפת אליי, קודם לקניות בחנות ההודית הנפלאה "אום" שמצויה בבניין התחנה החדשה עצמו, סמוך לשער 3 שלו. אנחנו רוכשים כדורי גולב-ג'אמון מתוקים ולומדים שמחר הוא חג מתוק, חג הפיוס ההודי בין אחים ואחיות. המתיקות לא מספיקה לנו, ואנחנו הולכים לטעום קפה מתוק ומיוחד בבית קפה של הקהילה האריתראית ברחוב נווה שאנן .13
בעצם, בית הקפה מסתתר בגב הבניין. המזנון הקטן שבחזית ממש לא מסגיר את התכונה הרבה שמאחור, שם דולקות ארבע טלוויזיות במקביל, נרגילות מעלות עשן מתוק, ופולי קפה ירוקים וטריים נקלים על מחבתות, כמיטב המסורת של מזרח אפריקה.
אצל האריתראים נמהל הקפה בכמה תבלינים, בהם קינמון, ליצירת טעם מושלם שאין דומה לו בשום פינה אחרת בארץ. בית הקפה הזה גם מעניק לכוכבית הזדמנות לנסות לראשונה בחייה נרגילה, דבר שיעניק לה סמכות מיוחדת בפעם הבאה שתרצה לתלמידיה על הנזק שבעישון. הסובבים אותנו שמחים על חברתנו ומפטפטים איתנו בתערובת של עברית, אנגלית וערבית. זה נראה כמו הטוב שבעולמות האפשריים.
למקום נכנסים עוד שני לבנים מלבדנו, אבל הם לובשים מדים. הם מחלקים שלושה או ארבעה כרוזים שכותרתם "מבצע עזיבה מרצון," המתרים ביושבי המקום לנטוש את הארץ טרם יסתבכו. רוב האריתראים אינם דוברים עדיין עברית וגם לא אנגלית. הכרוז אינו כתוב בערבית, והם אינם מבינים את טבעו. כעבור שעתיים, כאשר פושטים על המקום אנשי "יחידת עוז," אי הידיעה לא מסייעת להם, גם לא הקפה הטוב ואפילו לא חולצות מודפסות בעברית צחה.
לפנייה לכתב/ת 
