הילד שלך או של המדינה?

לפני שנתיים ביקשתי להשאיר את בתי בת ה-4 שנה נוספת בגן הפרטי המעולה בו למדה, עם קבוצה קטנה ומגובשת של 15 ילדים בלוויית גננת מוסמכת, צעירה ונערצת ועוזרת גננת במשרה מלאה. כל ההורים בכו בפרידה, אבל אף אחד מהם לא רצה להשאיר את הילד שלו בגן עוד שנה. בגן העירוני היו 40 ילדים, שני אנשי צוות והרבה יותר ימי חופשה. בחישוב שנתי, הפרשי התשלומים בין הגן הפרטי לבין הסכום הנדרש בגן העירוני והצהרון היו זניחים. הטיעון המנצח היה: "חייבים להכשיר ולהרגיל את הילדים לקראת בית ספר". הרי עם גננת מצוינת ותנאי לימוד מעולים אי אפשר היה לעשות את הטירונות הזו.

אבל לא ברור למה אנו חושבים שגן, בית-ספר וחינוך בכלל חייבים להכשיר ילדים לחישול פיסי ונפשי. מה גורם לנו לחשוב שהמון של ילדים בחצר, עומס, לחץ וענישה הם קרקע טובה לגדילה ולהישגים? מה גורם לנו לוותר על הזכות להגן על הילד הפרטי שלנו, ולהפקיד אותו בידי "מערכת החינוך" על סגולותיה ומגרעותיה? למה כחברה, אנו לא מוכנים לשקול שום דרך אחרת? למה כל כך נורא לומר שאני רוצה לבחור לילדים שלי סביבה חינוכית אחרת? למה במציאות בה זכויות הפרט, העובד, חופש העיסוק המידע והבחירה, אנחנו עדיין חושבים שהילדים שלנו הם רכוש המדינה?

מערכת החינוך בישראל מתנהלת כמו שדה קרב. מאחר שלא הוגדרה מטרתו של בית הספר, לא ברור מה הוא אמור לייצר, את מי הוא אמור לשרת, מהם גבולות האחריות והסמכות שלו, ומהי מערכת היחסים בינינו כהורים לבין ה"מערכת" - אנחנו שולחים מדי יום ילדים לשדה קרב. קרב כוחות בין ארגוני מורים למשרדי ממשלה, בין רשויות ציבוריות למפקחים ממשרד החינוך, בין ועדי מורים להנהלות, בין מנהלים לוועדי הורים, בין מורים לתלמידים ובין ילדים לילדים. הקרב הזה כולל שביתות, עיצומים, כיפופי ידיים פוליטיים, חרמות ואלימות מילולית ופיסית גלויה וסמויה. לשמחתנו, רוב הילדים עמידים למדי. לחלקם יש משפחות עמידות יותר מאחוריהם ובמקרים רבים יש מורים ומנהלים שמצליחים לגשר ולגונן. אך בהרבה מדי מקרים אין מי שיעשה זאת.

נראה שאת ילדנו נמשיך לשלוח לשדות קרב אלימים, למלחמות אבודות עם הישגים מפוקפקים, עד שישתנה המבנה הארגוני של מערכת החינוך כולה: יפוזרו מוקדי השליטה, תוחזר זכות הבחירה להורים ולתלמידים, יינתנו סמכויות ניהול למנהלים ובכללן הזכות לפטר ולתגמל מורים, ובתי הספר יונחו לראות את טובת התלמיד ולא רק את טובת המערכת. את תדמית המורה יש לשקם, וכך גם את סמכותו החינוכית.

הכרזת המלחמה על מוסדות מוכרים שאינם רשמיים נוגדת את האינטרס שלנו כהורים. היא משרתת את המערכת הגדולה ואת הכוחות הפועלים בה. ההתעקשות על אחידות וריכוזיות בשם השוויון, לא רק שאינה משקפת את המציאות התרבותית והכלכלית בה אנו חיים ומייתרת אותנו כהורים, אלא גם לא מבטיחה מענה של ממש לבעיית הפערים החברתיים.

אם נתגבר לרגע על החרדה מפני אובדן האחידות והריכוזיות, ונבין כי בחירה ומחוייבות הם ערכים מרכזיים בחינוך, ערכים שאינם עומדים בניגוד אינטרסים לטובת הציבור והמדינה, אם נשתחרר מהקיבעון התפיסתי - נוכל להביא להצלחת המערכת באמצעות ניצול נכון ומלא של הכוחות החיוביים שבה, יהיו אלה רשויות מקומיות, גופים פרטיים או עמותות.

דווקא מתוך משבר החינוך הנוכחי אפשר לייצר צמיחה, תוך הגדרת מטרות ויעדים לאומיים ועם אחריות אישית. היום יש למערכת החינוך הזדמנות להתאים עצמה לצרכיהם וכשרונותיהם הייחודיים של אזרחי העתיד. בהתחשב במצבה של מדינת ישראל כיום, זוהי הזדמנות שאסור לפספס.