סיפור הצלחה וכישלון

באופן גס אפשר לחלק את עולם הספרים לשניים: עולם הביקורות המשבחות, הראיונות בעיתונים וריח הבאזז באוויר, ומהצד השני עולם חנויות הספרים והמכירות. לעיתים נדמה שהקשר בין שני העולמות האלה הולך ומתרופף - אם אתה מצליח בעולם אחד, זה לא מבטיח לך דבר בעולם השני.

לא חסרים ספרים שהמבקרים נזלו עליהם מרוב עונג והקונים נותרו אדישים, ומנגד, ספרים שכלי התקשורת התעלמו מהם, כי זה מה שקורה כשיוצאים יותר מדי ספרים, אבל הצרכנים הצביעו בארנקיהם.  

הידרומניה. הגרמנים חשבו אחרת

יש לכך כמובן המון סיבות מהותיות, פסיכולוגיות, פיננסיות וכיו"ב, אבל המציאות הזו יוצרת מקרים רבים של סופרים וספרים, שנעים על הגבול בין הצלחה לכישלון - חוויה שלפרקים מותירה אותם נבוכים ומבולבלים. 

הסיפורים אולי הכי מוכרים הם של אילן הייטנר שהחליט להוציא בעצמו את "חכמת הבייגלה", וקם מדי בוקר לחלק פמפלטים ולשווק בכוחות עצמו, וכמובן זיו כהן, ממשיך דרכו הרוחני, עם "נגמר העוף, אבל יש גם קוסקוס". שניהם הפכו לרבי מכר, על שני הספרים שלהם עד היום בקושי כתבו.

הידרומניה: אנשים לא אוהבים את העתיד

אסף גברון הוא אחד הסופרים הישראלים המצליחים ביותר בגרמניה בשנתיים האחרונות, ואחד הנחשבים מבני

הדור שצמח בניינטיז (הוא עצמו איכשהו חמק מסחף "הספרות הרזה" לנתיב מקביל וארוך טווח). מאחוריו כבר מספר לא קטן של רומנים, ביניהם רב המכר "מובינג". ספרו האחרון "הידרומניה" היה ניסיון לשרטט את העתיד הקרוב מבעד לבעיה אקוטית המתדפקת על כל בית בישראל, בהפחדות ממשלתיות ובתשדירים בלתי מרפים - בעיית המים.

גברון לא כתב ספר פנטסיה או מדע בדיוני, אלא מה שתויק כ"ספרות ספקולטיבית". הביקורות היללו, הקונים - לא כל כך. "לדעתי הסיבה היא שהספר מתרחש בעתיד, וזה הרתיע קוראים שקיטלגו אותו אוטומטית כמדע בדיוני ולא קוראים ספרות כזו. הרבה אנשים אמרו לי: 'אני בדרך כלל לא קורא ספרים כאלה, אבל ממש נהניתי', שזה נחמד אבל קצת מבאס, כי מן הסתם החמיצו את הספר עוד הרבה נהנים פוטנציאלים".

בכל מקרה, גברון לא מתייחס לכך ככישלון: "סך המכירות בישראל הוא רק אלמנט אחד מתוך רבים, ובטח שהמכירות בשנה הראשונה ליציאת הספר הן לא מדד להצלחה או כישלון. כל ספר נכון לתקופתו ונכון לי כסופר בתקופה הזו, וכל ספר הוא מבחינתי עוד לבנה הכרחית בקיר של מכלול יצירה שמתרחב ומתפתח. בסך הכל אני מרוצה מהדרך שבה התקבל בארץ ובעולם, ונמצא כבר עמוק בתוך הספר הבא". 

כלכלת בית: לא בבית שלנו

"כלכלת בית" של עודד כרמלי יצא בשנה האחרונה והפך לאחד ממשבי הרוח הרעננים בסיפורת העכשווית;

רוב הביקורות היללו את איכותו, אבל בנוסף היה כאן משהו אחר - סופר צעיר, אנונימי יחסית, שהביא כתב ביקורת נוקב על תרבות מוספי הכלכלה-שיווק-צרכנות, שסימאו ועיוורו חלקים גדולים של החברה.

אז נכון שמכורי "כלכליסט", "דה מארקר" ו"גלובס" לא היו קהל יעד אולטימטיבי, אבל ההנחה הרווחת שיש כאן מספיק קהל חושב, סקרן, שמחפש משהו מעבר ל"סיפורה של אישה החושפת סוד משפחתי אפל ויוצאת בעקבותיו למסע" - נותרה, לפחות במקרה הזה, בגדר הנחה בלבד. הנחה המצטרפת לעוד הרבה הנחות, החל מ"אנחנו עם הספר".

כרמלי הסכים רק לומר: "אם רשימות רבי המכר משקפות את רצון העם אז צריך להחליף את העם".

אהבתה של סלטנאת: בלי תקשורת, עם המון קוראים

אם מחפשים סיפור הצלחה-כישלון הפוך, אולטימטיבי, הספר "אהבתה של סלטנאת" (ידיעות ספרים) של שרה אהרוני הוא כזה. הספר מספר את סיפורה של סלטנאת שנשלחה בגיל צעיר לשרת באחוזה גדולה של משפחה עשירה באיראן, ושם נולד סיפור אהבה בינה לבין הבן של בעל האחוזה, אך היא נאלצת לבסוף ללכת כנגד האהבה, עקב לחץ משפחתי ולעלות לארץ ישראל.

אהבתה של סלטנאת. הקוראים חשבו אחרת

הספר מכר כ-40 אלף עותקים וקיבל מעמד של "ספר פלטינה", אבל מאז שייצא בפברואר 2008, ולמעשה עד היום, מלבד אי אילו קטנות ואיזכורים בבלוגים, אף אחד לא התייחס אליו, לא הילל אותו, לא קטל לו את הצורה. הדינמיקה של חנויות ספרים, הכוח של מנטרת ה"מפה לאוזן" וכנראה עוד סיבות, לקחו אותו לאן שלקחו אותו. אהרוני בהתחלה לקחה את האדישות קצת קשה, אבל עם הזמן התגברה: "בהתחלה הרגשתי חוסר אונים מחוסר החשיפה של הספר.

"ברור לי שבמצב הנוכחי, כששוק הספרים מוצף, אין אפשרות להתייחס לכל ספר, אבל חרה לי שסופרים ידועים או אנשי שם המוציאים לאור ספר חדש, זוכים אוטומטית למלוא תשומת הלב, בעוד שחלק מהסופרים הנמצאים בתחילת דרכם וצמאים לכל מילה כתובה או משודרת לא זוכים לדבר. 

שמרון: למרות הכל - יוק!

גם "אהובת הטמפלר מעמק רפאים" (הוצאת מטר) של גד שמרון הוא מקרה דומה; מדובר בסיפור על סוכן נאצי שחי בתל אביב ב-1942 ודיווח משם למעבידיו על הלכי הרוח בקרב היישוב היהודי. זהותו וגורלו של המרגל לא נודעו, רק התיק המבצעי שלו שרד ואילו התיק האישי נהרס בהפצצות של בעלות הברית.

שמרון. לבי עם הצעירים (צילום: גיא שמרון)

בנוסף, מתאר הספר בפרטי פרטים את פעילותה של חוליית מודיעין וחבלה נאצית, שהורכבה משלושה גרמנים ילידי ארץ ישראל ושני פלסטינים ושהוצנחה באזור יריחו בעיצומה של המלחמה.

"הספר אכן הולך מצוין, הדפסה חמישית, כמה שבועות ברשימת רבי המכר של סטימצקי וכו', אבל עם מינימום

התייחסות תקשורתית. האמת היא שגם אני לא ממש מבין את התעלמות התקשורת ומדורי הספרים מהספר", אומר שמרון.

"אני כבר שנים כותב, שניים מספרי ("המוסד והמיתוס" ו"הביאו לי את יהודי אתיופיה") הופיעו שבועות ארוכים ברשימות רבי המכר, אחרים תורגמו לאנגלית צרפתית וגרמנית, עבדתי בתקשורת, רשמתי אינספור פרשנויות בערוצים השונים, ולמרות זאת, יוק!

"ליבי על הכותבים הצעירים והמוכשרים, אלה שצלחו את כל הקשיים ומצאו מו"ל המוכן להדפיס ואף להפיץ את הספר, ועכשיו צריכים לפרוץ את החומה הגבוהה של שיקולי רייטינג כדי שיצירתם תזכה להתייחסות כלשהי".