אנחנו הזמרים של חורף שנת 73'

1973 היתה אחת מהשנים המשמעותיות ביותר במוזיקה הישראלית: האלבומים הראשונים של דורית ראובני, ניסים סרוסי, גבי שושן, "מאחורי הצלילים" של מתי כספי ושלמה גרוניך וכמובן "סיפורי פוגי" של כוורת יצאו לעולם, ובעיצומו של פרץ היצירתיות הזה נערך "פסטיבל הזמר והפזמון" חגיגי ופטריוטי, לציון 25 שנה לקום המדינה.

גם את האירווזיון חווינו בפעם הראשונה באותה השנה, כשאילנית ייצגה אותנו בכבוד בלוכסמבורג והגיעה למקום רביעי עם השיר "אי שם". אבל באוקטובר, ברגע שפרצה המלחמה, המוזיקה השתנתה ביחד עם המדינה כולה. "הקהל נשחק, החומר נשחק והאמנים נשחקו", מספר חנן יובל. למשך כחצי שנה נעלמו האמנים מהמרכז וירדו כולם לשטחים העצובים והמסוכנים. כך נראתה השנה המוזיקלית שלעולם לא תישכח, זו שהשתנה מהקצה אל הקצה.

זהו שיר לפני מלחמה

ב-7 באפריל, בפעם הראשונה, ישראל הגיעה לתחרות האירווזיון. אילנית היתה אז בת 26, כשמאחוריה הפרידה מהחצי השני שלה, אילן, ואלבום סולו ראשון. היא הגיעה ללוכסמבורג עם "אי שם", אותו כתבו אהוד מנור ונורית הירש, שמשך חודשים ארוכים עקבו אחרי תחרויות זמר באירופה, בכדי ללמוד איך לכתוב את שיר האירווזיון המושלם. אילנית הביאה לישראל את המקום הרביעי והמכובד, כשאת המקום הראשון לקחה המדינה המארחת עם הזמרת הצרפתייה אן מארי דוד.

הכתבה מעיתון "ידיעות אחרונות" יום לאחר התחרות

"זו היתה תקופה אחרת ובאותו הזמן היתה אהדה גדולה לישראל", נזכרת אילנית, "בדיעבד, ההשתתפות הראשונה באירווזיון אולי היא לא סימן ממש היסטורי, כי היסטוריים יותר הניצחונות שלנו שם. אבל מבחינת הסצנה המוזיקלית בישראל, זה היה גדול. אל תשכח שהיה אז רק הערוץ הראשון וכל המדינה היתה דבוקה לטלוויזיה, במיוחד כשהיה אירוע בינלאומי בו משתתפת זמרת ישראלית ומעבירים אותו בשידור ישיר מאירופה. לפי מה שידוע לי, לא היו אנשים ברחוב וכולם חיכו בציפייה גדולה".

אילנית ב-1973. לא לבשה אפוד מגן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אבל לצד ההתרגשות זו גם היתה חוויה מעט מתוחה. קצת יותר משישה חודשים חלפו מאז טבח הספורטאים באולימפידת מינכן והישראלים באירווזיון בכלל, ואילנית בפרט, הוקפו במערך אבטחה יסודי שטרם נראה. "באירווזיון לא היו רגילים לדבר כזה", מספרת אילנית, "הקהל לא האמין שהמאבטחים הגיעו לאולם ופתחו להם את התיקים. לנוע מהמלון לאולם התחרות, שהיה במרחק כמה דקות הליכה, הייתי צריכה לנסוע עם ואן. מלפני מכונית אחת עם שוטרים ולפניהם שוטרים עם אופנוע, כנ"ל מאחורי. כאילו מדובר בראש ממשלה, השמירה היתה בלי סוף. מכאן גם הגיעה השמועה שמתחת לשמלה הרחבה שלבשתי היה אפוד מגן. אבל זה כמובן לא נכון".

מספר שבועות לאחר האירווזיון נערך פסטיבל הזמר והפזמון תחת הכותרת "25 שנה למדינת ישראל". כותבי השירים והאמנים התכוננו עם השירים הארץ-ישראליים והפסטיבל נדד בין חמש ערים מרכזיות בישראל. במבט לאחור, ממש שם נולדו שירים שעד היום נחשבים לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, כמו: "ליל חנייה" של חנן יובל, ירדנה ארזי ואפרים שמיר, ו"שיר בבוקר בבוקר" של שלמה ארצי. במקום הראשון בפסטיבל זכה אז "את ואני נולדנו בתש"ח" של עדנה לב. 

יובל. הבייבי בום של המוזיקה (צילום: ז'ראר אלון)

חנן יובל, שאמור היה לשיר את "ליל חנייה" לבדו, התעצבן כשגילה שהוא עומד לשיר בשלישייה וכמעט פרש. "מזל שבסוף נשארתי", הוא אומר היום ונזכר בהרגשה באותם הימים, "אני לא זוכר שנקראתי לפסטיבל שבא להרים את המורל או להיות לאומי. בדיעבד זה פסטיבל שהניב שירים שהחזיקו מעמד הרבה זמן. הרבה שירים עד היום נחשבים לשירים טובים ולא בהכרח לנוסטלגיה. יכול להיות שיבוא מנתח היסטורי ויגיד שזו היתה האווירה בארץ באותו הזמן, ולכן נוצרו השירים. השירים שאני שרתי בכלל נכתבו על 48'. זה שיר שמדמה עם במחנה שנערך לחניית לילה לפני קימה למלחמה. אבל יש דברים שהם פועל יוצא של אווירה ויכול להיות שזו היתה האווירה. אף אחד לא שיער לעצמו, ולו בחלומות השחורים ביותר, שכמה חודשים אחר-כך תפרוץ מלחמה, שתהיה כזו אכזרית".  

יעלה ויבוא

אחת ההופעות הזכורות ביותר מאותו פסטיבל היא זו של גידי גוב. הזמר הצעיר הופיע כשלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-23 עם "יעלה ויבוא", אותו כתבו יורם טהרלב ובני נגרי. זו היתה הפריצה הגדולה של גוב והוא רעד מפחד. "פחדתי, שקשקתי והלכתי למות. זה היה נורא", משחזר גוב, "הייתי צעיר ולעמוד לבד על הבמה ככה, זה היה מעמד ענק בזמנו, זה היה עצום. הייתי היסטרי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

אבל ההיסטריה שתקפה את גוב פגה מעט אחר כך, כאשר להקתו "כוורת" הפכה ללהקה המצליחה בישראל ועד היום נחשבת בעיני רבים כלהקה החשובה ביותר בכל הזמנים. יוצאי להקת הנח"ל אותם הנהיג דני סנדרסון הוציאו יחד את "סיפורי פוגי", היצירה הראשונה, והכל כך שונה ממה שהכיר הקהל הישראלי עד אז. שנה לאחר מכן הם כיכבו באירווזיון עם "נתתי לה חיי". על פי גוב, החברים בכלל לא הרגישו שהם יוצרים משהו חדש שישאר טבוע בכולנו כל כך הרבה שנים אחרי.

היסטריית "פוגי" מתוך "ידיעות אחרונות", 1973

"אני לא חושב שמי שעושה את השינוי, מרגיש שהוא עושה אותו", הוא אומר, "חלק מהתרבות המוזיקלית של 'כוורת' היתה המון גיטרות ומוזיקה אמריקנית. כל אחד הביא את התרבות שלו והתגבשה קבוצה של אנשים שאהבו לנגן ביחד. זו היתה תקופה בעולם של אופרות רוק, אז נכתבה 'סיפורי פוגי' בת ה-40 דקות. האמרגן אברהם פשנל החליט להפריד את השירים מהאופרה לאלבום. לא הרגשנו כאילו אנחנו חלק מתקופה שמשתנה כרגע, אלא רק שאנחנו רוצים לעשות את זה. זו היתה חבורה שאוהבת לנגן ולשיר ביחד, עד היום. בדיעבד יצא שהיה גם גיטרות וגם הומור וזו באמת היתה קומבינה חדשה".

שרים בחזית

ב-6 באוקטובר הכל הופסק. התחרויות, האלבומים וההופעות. מלחמת יום כיפור פרצה והזמרים והלהקות גויסו לעודד את הניצבים בחזית. הם סיימו שם את השנה וגלשו אל תוך 74'. כמעט חצי שנה הסתובבו האמנים בדרכים והמראות היו קשים. "לעולם לא אשכח את הפעם כשהופעתי בבית חולים רמב"ם בפני פצועים, ובאיזשהו שלב ביקשו מאיתנו להיכנס לחדר של החיילים שנמצאים במצב של כוויות בדרגה גבוהה", נזכרת אילנית באותם ימים. "נתנו לנו חלוקים ועמדנו בפינה ליד הדלת ושרנו לחיילים ששכבו שם במין אמבטיות מוזרות. ההתרגשות היתה מאוד גדולה לשיר בפני הפצועים. זכור לי שאחד החיילים הרים אצבע, והאחות ניגשה אליו, והוא לחש לה באוזן שהוא רוצה שאני אשיר את 'כבר אחרי חצות'".

שרים מול החיילים בשטח (צילום: רון אילן, לע"מ)

"בסוף השבוע של ערב השחרור שלי מצה"ל יצאתי הביתה", משחזרת דורית ראובני. "בשבת, בשבע בערב, מפקד להקת פיקוד מרכז התקשר אלי וקרא לי לחזור. ביום ראשון כבר יצאנו לדרך וחמישה חודשים היינו בדרכים". ראובני מספרת שהורידה תשעה קילו במהלך אותם חודשים בגלל הלחץ והקושי הגדול, ומוסיפה "זה היה מאוד טראומתי. היתה פאניקה גדולה. לפעמים, כשהיינו צריכים להגיע למקומות הנידחים ביותר, אמרו לנו: 'מה פתאום, בנות לא יכולות להסתובב שם'. אז החליטו לתת לנו נשק וככה חלק מהאמנים ידעו לתפעל נשק. היינו בעיקר שליחי מורל וראינו חיילים מצרים מתים בנהר. לילה אחד אפילו ישנו בתוך בונקר. מצד אחד, זה היה לטובה כי הגענו לכל חור שרצינו ולכל חייל ישראלי, אבל יחד עם זאת, חווינו מראות שלא היינו אמורים לראות. חווינו שדה מלחמה".

"נסענו לסיני או לרמה ושמרו עלינו כל הזמן ודאגו שלא ניפגע", ניזכר גוב, "במשך

חצי שנה נסענו והופענו ובאמת היו רגעים מאוד קשים, למשל להופיע בפני חצי גדוד שהחצי השני שלו מת באותם ימים. אתה עומד לפניהם ושר את 'שיר הרעות'. זו הרגשה שקשה לתאר, אבל מה כל זה לעומת מה שעברו הלוחמים עצמם?"

ובעקבות החוויות התעצבה המוזיקה. בעת המלחמה, וגם לאחריה, רבים מהאמנים התרכזו בימים הכואבים ושוב שינו לכמה חודשים את התרבות המוזיקלית הישראלית. "לו יהי" של נעמי שמר, שביצעה חוה אלברשטיין, הנהיג את השינוי המוזיקלי והפך לשיר המזוהה ביותר עם הקרבות. והיו גם שירים מעט פחות ידועים שנכתבו לאחר המלחמה, כמו "מי ידע שכך יהיה" ששר בעז שרעבי, השיר הראשון שכתב והלחין עוזי חיטמן אשר זכה לפרסום. "מלחמת יום כיפור היא רגע של דקה לפני ודקה אחרי", מסכם חנן יובל, "אחרי המלחמה, הצבא ו'אמנות לעם' חברו יחד למפיקים פרטיים בשביל להזרים דם חדש לתרבות ולאמנים שנשחקו. אני יצאתי מהמלחמה עם ערב שירי רחל. קיבלתי ימי מילואים והייתי המנהל המוזיקלי של הערב. גם את אחד השירים הכי מזוהים איתי, 'אתם זוכרים את השירים', הלחנתי בזמן המלחמה בפאיד כשהייתי במילואים. זה הבייבי בום, אחרי מלחמה, אנשים משחררים ומרגישים צורך גדול לומר את הדברים".

בין כל אלה, ב-1973 גם קם לו בישראל משרד הפקות קטן בשם "טדי הפקות ויזמות" של טמירה ודודו ירדני. המשרד הזה ישנה את פני המוזיקה הישראלית 30 שנה אחר-כך כשישיק לראשונה את "כוכב נולד".