אז מה חוצמזה
פסטיבל חוצמזה היה עמוס השנה בהופעות אינדי וערבוב סגנונות. השאלה היא האם יש מספיק קהל לכל כך הרבה פסטיבלים בסצנה כל כך קטנה
"אני מרגיש שאני מתאים לכאן, לפסטיבל כזה, לא לווליום של סלקום", הביע פורטיס את התחושה המשותפת לו ולקהל המריע שמולו, בפסטיבל חוצמזה 2 לפני שנה. היה זה אירוע מרגש ומכונן בסצנת המוזיקה האלטרנטיבית בארץ. לפתע היא יצאה לאור, תרתי משמע. מחשכת מועדוני תל אביב האפלים והמעושנים אל הנוף הירוק עטור שיחי הצבר והפטל ועצי הזית שסביב קיבוץ פרוד בגליל, ממצמצת מול קרני השמש החמימות.
עבור אמני המוזיקה העצמאית היתה זו סוג של הכרזה על עצמם, והוכחה שיש מספיק קהל, תשוקה וסולידריות כדי לקיים פסטיבל שאפתני שכזה. עבור אלו שבאים אליו זו היתה שמחה גדולה, תגלית של ממש: סוף סוף מצאו פסטיבל משלהם, עם המוזיקה שהם אוהבים.
"איטליז". גם הם היו שם (צילומים: יעל רגב)
עברה שנה והפלא הפך עד מהר לעובדה בשטח. אולי יותר מדי מהר. בחודש תשרי חוגגת הסצנה הקטנה בלא פחות משלושה פסטיבלים, בצפון (חוצמזה), בדרום (אינדינגב) ובתל אביב (הלם כרך). הקרבה הגדולה בין האירועים לא הטיבה עם בכור הפסטיבלים ותקוותיהם של המארגנים למשוך קהל גדול יותר מבשנה הקודמת נגוזו. מי שהגיע נהנה מפסטיבל אינטימי יותר מקודמו, אך עמוס הופעות של כ-30 אמנים ולהקות.
את הבוקר המנומנם קטעו בבת אחת חברי קולולוש, הרכב ירושלמי מקפיץ עם הרבה גרוב שחור. תמהיל של פ'אנק, היפ הופ ואסיד ג'אז, בניצוחו של הראפר האמריקאי רבל סאן. כמה דקות של שמחת החיים הזו, ומיד כל הקהל עמד על הרגליים, מוכן ומזומן ליום ארוך של הופעות.
רצף האינדי נשבר
כמו קולולוש, גם חוצמזה כולו הציג השנה ערבוב סגנונות וז'אנרים, מהרגאיי הקליל של רגאייסטן דרך השוגייז המינימליסטי של NX2 ועד לרעש הדחוס של קרוסלה. האחים רמירז נתנו הופעה קצרה מדי של פ'אנק, רוקבילי וריתם אנד בלוז כולל חצוצרה נהדרת, שיכול להתאים להפליא כפסקול לנסיעה עצלה באור שלפני שקיעה במדבר מקסיקני. שינוי גמור מנעם רותם שהופיע לפניהם, שבמילים היפות שלו מחבר אותך לצרות שלך ושלו כאן ועכשיו, ומיד מנחם עם ההבטחה ל"עזרה בדרך".
"טרמפולינה". הקפיצו את הקהל
Mambo Mambas, ההרכב החדש של איתן רדושינסקי ואורי פרוסט, ניגן נויז ניסיוני, אבל כקונטרה אירחו את יקירת האינדי מאיה דוניץ לביצוע קאבר לדונה סאמר. יהוא ירון זכה בשעות האור הכי יפות של היום לשיר את הטקסטים היפים שלו בהופעה מקסימה ביום הראשון, ואילו ביום השני המילים של עמיר לב השתלבו יפה עם הקצב האטי של הגליל. את הפסטיבל נעלו טרמפולינה (תומר יוסף ובנו הנדלר), סיום הולם של לחנים מנענעי אגן סביב מילות מחאה.
רצף האינדי הישראלי נשבר, ולא אחת. בפעם הראשונה היו אלו האורחים מברלין, Les Trucs. זוג עם מיקרופוני ראש שנראים כמנורות שולחן וקונסולה גדולה של קלידים, כפתורים וכבלים באמצע הקהל, שמפיקה צלילי נינטדו וגיים בוי משונים. ההתלהבות שלהם היתה מדבקת במיוחד (הם אף עצרו כדי לתעד למזכרת במצלמתם את הקהל הישראלי), אך נדמה, כפי שהעידו בראיון, הופעתם עובדת טוב יותר מול קהל של 20 איש שמתקבץ סביב. המוזיקה עצמה מתקשה להחזיק ללא מראה העין.
"קרוסולה". האם הקהל מוכן לזה?
בערב פינו את מקומם הרכבי האינדי לטובת שמות יותר מוכרים – כנסיית השכל ואסף אמדורסקי. בהופעתה של הראשונה ניכר השינוי. אלו שעמדו מול חזית הבמה במשך כל היום פרשו לארוחת ערב, והרחבה התמלאה בקהל חדש, צעיר יותר. האם השילוב בין מיינסטרים לאינדי עבד? כמה מהם נשארו להתמודד עם הדציבלים המטורפים שהפיק צמד קרוסלה בין שתי ההופעות הללו, והצליחו להתאהב בחדש והלא מוכר? התשובות, כנראה, בשנה הבאה.
לכל כתבות המדור לחצו כאן
