לא רק חייזרים ופיצוצים
הספרות הספקולטיבית סובלת משוק קטן, מהתעלמות של חנויות ומהרבה דעות קדומות, ולא מעט בגלל הסרטים שנעשו בהשראתה. אהוד מימון החליט להילחם את מלחמתה
דומה שמצב הספרות הספקולטיבית לא היה מזמן כל כך טוב; בנימוקי חבר השופטים שהעניק להגר ינאי את פרס ראש הממשלה לספרות בשנה שעברה צוינה במפורש תרומתה לספרות הפנטסיה. עורכים בהוצאות הגדולות, כמו נועה מנהיים ב"זמורה ביתן" ושמעון אדף לשעבר ב"כתר", בקיאים היטב בז'אנר ואחראים להצלחתם של ספרי הז'אנר. אפילו "ספרא", הוצאת הספרים של איגוד הסופרים, הוציאה את "אם החיטה" של מיקי בן-כנען.
כמעט כל הספרים פורסמו ללא כל ציון המעיד שמדובר בספרות ספקולטיבית והוצגו כספרות מיינסטרים לכל
דבר. למעשה, הם היו קצה הקרחון של תופעה הצומחת במהירות בארץ בשנים האחרונות. בכל אופן, ספרות ספקולטיבית שמתויגת ככזו, מקורית ומתורגמת, נידונה בדרך כלל לגלות לקרן זווית בחנויות, ורק חותמת הכשרות של הפקה הוליוודית שזכתה להצלחה מסחרית עשויה לסייע לה לנדוד לשולחנות רבי המכר, ואפילו למדפי הספרות הכללית, כפי שקרה למשל לספרי "שר הטבעות" של טולקין.
בישראל, שני דברים עומדים לרועץ: האחד הוא השוק הקטן עד כאב שהופך כל ספר להימור. השני הוא הדעות הקדומות השוררות בקהל הרחב. הספרות הזו נתפסת פעמים רבות כזולה, נחותה, ובהכרח זרה ומוזרה. מקורה העיקרי של דעה זו, למרבה הצער, אינו בספרות עצמה, אלא בסרטי הז'אנר הנוטים להתמקד יותר בפיצוצים, בחייזרים ובקסמים מלהיבים, על חשבון העלילה ופיתוח הדמויות. מה לעשות, ניו-יורק הנחרבת תחת התקפת הלייזר הירוק של היצורים מאומיקרון פרסיאיי 8 מושכת אנשים לקולנוע.
זיכרון גורלי זה לא רק שוורצנגר
היכרות עם הספרות המהווה פעמים רבות בסיס לסרטים אלה מגלה עולם מורכב ומעניין הרבה יותר. אבל כמה מאלו שראו את "זיכרון גורלי" קראו את הסיפור "We Can Remember It for You Wholesale" שעליו מבוסס הסרט? כמה מהם יודעים בכלל שהוא מבוסס על סיפור? הרבה יותר מגניב סתם לראות את ארנולד שוורצנגר דוחף מברג לאף או מפוצץ את מאדים.תפיסה זו נובעת בחלקה גם מההיסטוריה של המדע הבדיוני עצמו. היתה תקופה שרוב הסיפורים התפרסמו בכתבי-עת זולים, שעל השערים שלהם הודפסו תמונות של חייזרים ירוקים מזילים ריר מעל נערות לבושות קרעי-בלואים שכיסו (בקושי) טפח. אך התוכן של אותם כתבי-עת נגד פעמים רבות את חזותם וכלל גם סיפורים מעוררי מחשבה ומורכבים.
זיכרון גורלי. יותר מעוד מברג לאף (צילום: יחסי ציבור)
התפיסה הזו של הספרות הספקולטיבית כז'אנר נחות הולכת יד ביד עם ראייתה כספרות אסקפיסטית, רחוקה מחיי היום-יום ומנוכרת, וזו תפיסה מוטעית לגמרי. הספרות הספקולטיבית במיטבה, מאז ומעולם, עסקה לא ב"שם" וב"יום אחד", אלא ב"כאן" וב"עכשיו".
זו ספרות שעסקה ועוסקת באנשים ובדרכים שבהן הם מתמודדים עם החדש, השונה והלא ידוע. כאשר אייזק אסימוב כתב על רובוטים בשנות ה-40 של המאה הקודמת, הוא עסק בסוגיה שרדפה את ארצות-הברית ואת העולם כולו באותה תקופה – האם נוכל לשלוט בטכנולוגיה שיצרנו, או שהגולם עלול לקום על יוצרו? בימינו קורי דוקטורוב ממשיך לעסוק בסוגיה זו.
פריחתה של הספרות הספקולטיבית הישראלית בשנים האחרונות קשורה קשר אמיץ בהתפתחות האינטרנט; יצירת קהילות וירטואליות חיברה בין סופרים, קוראים ועורכים, והולידה במות כמו כתב-העת המקוון "בלי פאניקה" ואתר האינטרנט של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, שבהם התפרסמו סיפורים של סופרים מתחילים.
קיבלו אזרחות
אף שספרות זו בארץ צעירה בהשוואה להתפתחות הז'אנר בעולם הרחב, הסופרים הישראלים השכילו לאמץ את המסורת והניסיון של מיטב הספרות הספקולטיבית העולמית, ולאזרח אותה בשפה ובנושאים שבהם עוסקים הסופרים. התוצאה היא סיפורים אנושיים שעוסקים במציאות היום-יומית של ישראל בצורות חדשות ומרתקות. כזה למשל הוא סיפורו היוצא מן הכלל של אסף אשרי "החלל וההר", שעוסק בסוגיות של זיכרון, הנצחה ואבל לאומי ואישי, ועושה זאת בעוצמה וברגישות.כזה הוא גם "מחיה השפה העברית" של ניר יניב העושה שימוש בלשון עברית בלולה ורצוצה כדי לתאר עולם עתידי מתפורר; וכזה הוא "תינוקות שנשבו" של חגי אברבוך הדן ביחסי דתיים-חילוניים, כפי שהם באים לידי ביטוי בתנאי הצפיפות והקרבה של חללית.
גם "היה יהיה", אסופת הספרות הספקולטיבית הישראלית שפרסמה לאחרונה האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, מנסה להביא לקורא מעט מהעולם העשיר הזה. לצד סיפורים ישראליים מאוד כמו "בין כנפי היונה" של יעל מיכאלי ו"אמא של חייל" של לאורה הדס, יש בה סיפורים לפי מיטב המסורת הספקולטיבית, העוסקת מאז ומעולם בנושאים אוניברסליים העומדים בלב ההוויה האנושית.
הכותבים הספקולטיביים אינם תולים את מבטם בכוכבים כדי להתרחק מעולמנו, אלא כדי להיטיב ולהבין את
האדם ואת העולם שבו כולנו חיים. ב"אחר" של המדע הבדיוני והפנטסיה תמיד נוכל למצוא "אני" מוכר מאוד. כיצד ייראה עולם שבו חידוש נעורים מאפשר לזקנים המשקיעים את כספם בתכניות ארוכות טווח לשלוט בכלכלת העולם?
האם היכולת הטכנולוגית לעקוב אחר ילדינו בכל עת מקנה לנו את הזכות לעשות זאת? האם תוכל המדינה לשרוד כישות בעלת משמעות בעולם שבו תודות לאינטרנט הקשרים החשובים ביותר של אנשים אינם תלויים עוד בריחוק גיאוגרפי ובגבולות?
במובנים מסוימים, העיסוק הרציני והמעמיק ביותר בשאלות אלה מצוי דווקא ביצירות הספקולטיביות, ובתחום זה יש לספרות הספקולטיבית יתרון על פני כל ז'אנר אחד: היא מאפשרת לנו למקם את המוכר והידוע בסביבה חדשה וזרה, ולבחון את עצמנו ואת האמונות היסודיות ביותר שלנו בדרך שאף ז'אנר אחר לא מאפשר.
אהוד מימון, עורך, מתרגם, מרצה. ערך לאחרונה את האסופה "היה יהיה"
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
