בכל התנתקות יש התחברות

נדמה לי שזה היה לקראת התארגנות לאיזה דיון בעניין הצבת מצלמות במחסומי צה"ל. אולי לקראת דיון בנושא היערכות הכוחות באזור, בעניין תביעת עיזבון של משפחתו של פלסטיני שנורה בסמוך למחסום. אני מדברת על החוויה הזו שבה המילים קופצות מתוך הקונטקסט, פושטות לרגע את הלבוש הסמנטי שלהן ולובשות את המשמעות המטאפיסית.

מחסום כיסופים. לובש משמעות מטאפיסית (צילום: AP)

נדמה לי שהראשון היה צירוף המילים "מחסום כיסופים". הביטוי דילג מתוך הטקסט, עם כל האירוניה שבפער בין הלוך הרוח הנפשי שבמילה "כיסופים", ובין פעולות הלוחמה השגרתיות הנערכות במקום. לאחר מכן החלו להתגלות מילים אחרות המכסות כברזנט עבה על המשמעות של פעילות צבאית או מבצעית כזו או אחרת.

"סיכול ממוקד" היה עטיפת צלופן לפעילות שלא אחת לוותה בנפגעים חפים מפשע; "חישוף" שיקף את האירוניה המרה בין הסטריליות של המילה נטולת המטען, לבין הפעילות הממשית ההרסנית והגורפת שבמציאות. "פעילות נמוכת עצימות" היתה לבוש של שבת לפעילות מלחמתית, ובה ירי קל עד כבד של אדם באדם. ולא רק.

היה את הכינוי "אכזרית" לכלי רכב מלחמתי, שיש בו, הפוך על הפוך, מניפיסטציה מדויקת לפוטנציאל הרשע של הכלי, אך עם זאת הסיומת הנקבית המקטינה והמגמדת, כאילו סת-ם, לא באמת התכוונו. וגם בפן המשפטי - אותו עקרון ה"מידתיות" שנשלף בתמימות מתחת לאורות הפלורסנט, ולמעשה בודק אם לא הגזמנו בארטילריה.

היה את "חזית שמורה" בבניינים שלמעשה נועדים להריסה, ובכלל - בחירת שמות פרחים ריחניים למוצבים עקובים מדם, ו"הרגישות והנחישות" המפורסמת הפכה לרוח המנשבת בנס הפינוי מגוש קטיף, שבאוזני נשמעה כל כך אומללה ומתוסכלת, משהו כמו "בכוח לשמוח".

ריטוט, תיעול ותכלול

אפילו בעורף, בדיוני כוח אדם ושלישות בהם השתתפתי שדנו ב"ריטוט תקנים", דמיינתי את משק כנפי הפרפר הציני המרחף מעל ראשיהם של אנשים בשר ודם, העתידים לעבור מכיסא אחד למשנהו, משהו בדומה ל"תיעול ותכלול ההון האנושי" - צירוף מילים האהוב כל כך על גורמי אכ"א, שמשמעותו בעולם המודרני הינו מיצוי הפוטנציאל, ובמשמעותו העמוקה והמזוככת - לגרום לאנשים להוציא מעצמם את הטוב ביותר במקום המתאים להם ביותר.

לא הייתי תמימה. כעשרים שנה שירתתי כקצינה בצה"ל בתפקידים משפטיים שונים, ובתפקידי האחרון שירתי בדרגת סא"ל בתפקיד ראש ענף במשרד הביטחון. הייתי אחראית בין היתר על מערך ההתגוננות מפני תביעות פלסטינים בגין פעילות צה"ל באזור.

תמרה אבנר. זו לא שאלה של תמימות (צילום: אורלי ירון)

זה לא שלא הבנתי את החובה להשתמש במילים ובביטויים חיוביים ומנטרלים על מנת להקל על המלאכה. וזה לא שלא היה ברור לי שבמוסדות היררכיים, ובמיוחד במוסד הצבאי, נגזר להשתמש בסיסמאות כדי להחדיר מוטיבציה למשרתים בו. ועדיין, לעיתים הפער האירוני להחריד בין המשמעות בשטח לבין הלבוש המכובס של המילים לא הותיר אותי אדישה.

הכתיבה כסוג של "חישוף"

התחלתי להכיר בכך שהניירת הגודשת את השולחן, התחובה בתוך קלסרים ממוינים לפי נושאי תוכן, שנועדה לעגן את חיי המקצועיים שתמציתם איסוף וברירת ראיות למען התגוננות מפני תביעות פלסטינים - נותנת גם תוקף לחיים שמעבר. נותנת גם תוקף לחיי הנפש הפואטיים, שנגלה בפניהם חומר גלם יקר מפז הממתין להיחשף בפעולת חישוף מתמשכת.

כך החל להתגבש הרעיון לכתיבת "התנתקויות". המצע המשפחתי כבר היה מוכן. באותה שנה פרסמתי סיפור בשם "קשב". הוא דן בארבעה קולות בחייהם של אודי, יעל, אופיר ומאיה, ובמיוחד בהתארגנות המשפחתית סביב הפרעת הקשב של אופיר. דמויותיהם לא הניחו לי, ומצאתי עצמי מנהלת דיאלוגים עם אם המשפחה, יעל, וגם עם הבת הקטנה מאיה. ובכן, הגיע הזמן לתת למשפחה הזו שם - "עם שלום" ולצקת אג'נדה חברתית ופוליטית לקרביהן.

מאותו הרגע כל יומן מבצעים שהתגלגל לידי, כל סיכום אלוף, או דו"ח פעילות זה או אחר - היה כר פורה לא רק לניסיון המשפטי למוטט את התביעות, אלא גם להוסיף נדבך לחייה של המשפחה הכל-ישראלית מישוב הקבע ביבנה, שהלכה והתפתחה תחת איתות הסמן שבדף המחשב.

הבנתי שקולותיהם השונים מדברים כולם את הפוליפוניה שבי, שהשמאל מתערבב עם הימין, שהדתייה שבי מתמסרת עם זו החילונית, ובעיקר- שכמעט בלתי ניתן להפריד מהכללי לפרטי, ולכן לשאול אותי "היכן תפסה אותך ההתנתקות?" או "איך את תופסת את ההתנתקות?" היא שאלה שאין לי עליה מענה, כיוון שאין לי את האפשרות לחתוך באיזמל בין הצער והאמפטיה האנושית על המפונים מביתם, ובין המשמעות הפוליטית-חברתית של צעד כזה.

רק לאחר שהשלמתי את הכתיבה הבנתי גם דבר נוסף: מאחורי סיסמת ההתנתקות רובצת כמיהת

ההתחברות. תחת כל פירוק נמצא גם המקום השואף להיבנות. וכמה בנאלי - כל התרחקות טומנת בחובה גם את פוטנציאל ההתקרבות, למגע הפשוט בין איש ואישה, בין אם לבנה, לרצונם של כל בעלי ההפרעות ההתנהגותיות, כל אלו המתויגים ע"י החברה כאנטי סוציאליים.

וכן, גם לכמיהותם של פלגי הציבור השונים זה מזה. כולם כמהים לגעת ולהתחבר בנקודות שאין בהן לכאורה כל השקה. כבר היה מי שירה את הקליע עליו נרשם ש"כולנו רקמה אנושית אחת חיה", אבל לעיתים בלתי נמנע לנסות ולהשתמש שוב באותו התרמיל, קצת אחרת.

תמרה אבנר שירתה כעשרים שנה כקצינה בצה"ל. בתפקידה האחרון שירתה בדרגת סא"ל בתפקיד רע"נ במשרד הביטחון. לאחרונה יצא הרומן שלה "התנתקויות" בהוצאת זמורה ביתן