פציעה בעת מניעת גניבת רכב - לא תאונת דרכים
אדם אשר ניסה למנוע את גניבת רכבו, ונפגע בעת המעשה, ביקש הכרה כנפגע תאונת דרכים. בית המשפט העליון קבע כי לא כך הדבר, וכי בעל הרכב אינו זכאי בפיצויים כנפגע תאונה
האם בעל רכב שנפגע בזמן שניסה למנוע את גניבת מכוניתו זכאי לקבל פיצויים כנפגע תאונת דרכים? בפסק דין שפורסם היום (ג'), קובע בית המשפט העליון כי מי שנפגע בזמן ניסיון למנוע מעבריין מלגנוב את מכוניתו, אינו יכול להיחשב כמי שנפגע בתאונת דרכים - ולכן אינו זכאי לקבל פיצויים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. "רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע, שקול לרצון לפגוע באותו אדם", כותבים שלושת שופטי ההרכב, ולכן חוק הפיצויים אינו תקף לגבי מקרים מסוג זה.
החלטת הרכב השופטים - בראשות המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין - ניתנה לאחר שהקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, "קרנית", הגישה ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שחייב אותה לשלם פיצויים לעובד משתלה שנפגע בזמן שניסה למנוע את גניבת מכוניתו. החלטת בית המשפט העליון מבטלת את תשלום הפיצויים לעובד.
השופט ריבלין: תאונה במהלך גניבת רכב היא "תאונה מכוונת" (צילום: חיים צח)
"מעשה שנעשה במתכוון"
הערעור שהגישה הקרן לפיצוי נפגעים, מתייחס למקרה שנראה כי הפך שכיח בשנים האחרונות בישראל: בעל רכב נפגע במהלך ניסיון למנוע את גניבת מכוניתו. כך מתאר בית המשפט העליון את המקרה בגינו הוגש הערעור: "בעת שי' שהה במשתלה לצורך מכירת שתילים, הוא הבחין באדם זר יושב ברכבו. י' רץ אל הרכב ונאחז בו בניסיון למנוע את גניבתו. הרכב החל בנסיעה, תוך שהנהג מאיץ ונוסע בצורת זיגזגים. לאחר שהרכב נסע כ-160 מטרים, נפל י' ונפגע מגלגלי הרכב".
השאלה העומדת בבסיס הערעור פשוטה לכאורה: האם יש להתייחס למקרה כאל תאונת דרכים - ואל י' כאל מי שנפגע בתאונת דרכים? כאמור, בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל את עמדת י', לפיה מדובר בתאונת דרכים לכל עניין ודבר, ולכן יש לחייב את "קרנית" לשלם פיצויים בגין הפציעה. בכך קבע למעשה בית המשפט המחוזי כי התאונה לא הייתה מכוונת, וכי הפציעה לא נגרמה כתוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון".
עניין הכוונה מהותי להבנת ההחלטה של בית המשפט העליון. על-פי חוק הפיצויים, תאונה מכוונת אינה נחשבת תאונת דרכים: "מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אדם" אינו נחשב תאונת דרכים, ולכן גם אין עילה לתשלום בגינו פיצויים. ואכן, בית המשפט המחוזי קבע כי י' לא נפגע כתוצאה ממעשה הגניבה עצמו - אלא כתוצאה מההשפעה של הגניבה על אופי הנהיגה של הגנב. ובמלים פשוטות: התאונה לא הייתה מכוונת, אלא תוצאת-לוואי של הגניבה.
"הגנב נהג בפראות"
בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, שלושת שופטי העליון קבעו כי גנב המנסה להפיל את בעל הרכב בזמן שהוא מנסה להימלט, עושה זאת במטרה ברורה לפגוע בבעל הרכב - ולא כתוצאה מהשפעת הגניבה על אופי הנהיגה. "הגנב נהג בפראות", כותבים השופטים, "תוך שהוא מאיץ את נסיעתו ונוסע בזיגזג, וכל זאת בעת שי' תלוי על הרכב מבחוץ".לאור זאת, קובעים שופטי העליון, יש להתייחס למקרה של י' - ולמקרים דומים - כאל "תאונה מכוונת", שאינה נכללת במסגרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. "הנהיגה הפרועה אינה 'השפעה' של גניבת הרכב", מסכמים השופטים, "צורת הנסיעה היא מעשה רצוני של הגנב, אשר גרם במישרין לפגיעה בי'".
השופטים דחו את טענת י' ועורכי דינו כי לא ניתן להוכיח כי מדובר בתאונה מכוונת "מאחר שהגנב לא נתפס, וגרסתו לא נשמעה, (ו)אין כל אפשרות לדעת מה היו כוונותיו". בפסק הדין, מסבירים השופטים את דחיית הטענות: אין בידינו לקבל טענה זו. התנהגותו של הגנב מלמדת באופן ברור על כוונותיו. אמנם, לא ניתן לשלול בוודאות גמורה תרחישים אחרים - כגון שהגנב אינו מודע לסיכון שבנפילה מרכב נוסע, או שלא ראה את י' נתלה על הרכב - אולם אלה תרחישים בלתי סבירים, ואף דחוקים".
לפנייה לכתב/ת 
