נגמרה ההשראה? אל תאשימו את המיתון

עוד שבוע אופנה חלף מבלי לספק אמירה משמעותית מהמין שאליה ממתינים מצדם של גאוני הטקסטיל. האצבע המאשימה הופנתה שוב לעבר המשבר והמצב, שדוחף את כולם לעבר המחנה הרחב והנינוח, זה שלא לוקח סיכונים. על כך יש לשאול: האומנם, או שמא המשבר הפך כבר לתירוץ נוח? אולי צריך להודות בעובדה הפשוטה שבשנתיים האחרונות מעצבים רבים מתקשים ליצור קולקציה שמספרת סיפור.

החייטות הגדולה ועמה האמנים הגדולים שליוו את עולם האופנה, ויצקו לתוכו את

 הפנטזיה שכולנו כה אוהבים, נעלמו ואינם. כשרוב בתי האופנה נתונים בידיהם של טייקוני ענק כלכליים, אין צורך במשבר כדי לחנוק את היצירתיות. בנוסף, ומעבר למסגרות העסקיות שבהן כלואה האופנה היום, יכול להיות שיש דבר מה חמקמק ולא מוגדר, שמונע בשנים האחרונות מרבים וטובים להצליח לייצר אמירה.

אל מול הבעייתיות הזו, התצוגה והקולקציה של דולצ'ה וגבאנה היו השואו המתבקש מצדו של המבוגר האחראי. בתוך אולם שעוטר בזרקורים בודדים ומאסיביים, ועל רקע מוזיקה ספרדית שלרגעים הייתה קלאסית ולרגעים עכשווית וקצבית, באה ועלתה ראשונה דוגמנית בחליפה גברית. החליפה, שכללה ז'קט ישר עם עניבת חוט ומכנסיי רוכבים צמודים שהסתיימו בזוג מוקסינים שחורים, הפתיעה כי לא ניכרה בה שום אדפטציה למין הנשי. היא ביטאה, בעיקר, את הקוטביות שליוותה את התצוגה, כשמצד אחד עומדים דימויים גבריים קלאסיים ומן הצד השני – נשיים.

דולצ'ה וגבאנה. דימויים מנוגדים של נשיות וגבריות (צילומים: Getyimages Imagebank)

בהמשך עלו ובאו דוגמניות עטויות בשחור מחוכי וקצרצר שייצר דימוי של אלמנה השחורה. דימוי זה, בניגוד למראה הגברי, תאם את העולם של דולצ'ה וגבאנה. שיאה של התצוגה הגיע בסופה, עת עלתה למסלול קבוצת דוגמניות בבגדי גוף מחוכיים למראה, לא בשורה כמקובל, כי אם בקבוצה לא מאורגנת שהזכירה עדר מרשים.

מפגן אחר, שעניינו היה שינוי התדמית המתמשך של המותג בוטגה ונטה, העלה

 המעצב תומאס מאייר. תוך הישענות על הדימוי של חליפת הקראטה יצר מאייר קולקציה שרובה בדי קנבס לבנים. החגורות והקיפולים החלקיים, שלעתים נבעו מנפילה לא חלקה של הבד, יצרו מראה שאותת על זמניות נעימה. ביחס לרוח שנות ה-90' הנושפת בעורפינו, מקור ההשראה של מאייר הותיר אותנו עם המינימליזם של העשור הזה. כתמי הצבע נבעו גם כן מאותה דמות שחלפה בראשו, ונשענו על הצהוב, הירוק והסגלגל של חגורות הקראטה.

לעומת זאת, אביב 2010 של פראדה נותר חידה לא פתורה. אחרי הקולקציה הקודמת של פראדה, שהצליחה ליצור קונספט מוגדר ולצקת אותו לתוך הבגדים באופן מושלם, העונה הזו נראתה פושרת למדי. עם בדים קשיחים ומבריקים, שעמדו על גוף הדוגמניות, הכל היה מקסים ומושך אך לא מספק. הקולקציה לא הצליחה להבהיר מי היא האישה של פראדה, גם כשזו עלתה למסלול עם הדפסי החוף המקסימים שליוו כמה וכמה פריטים נחשקים.

הדפסי החוף נפלאים, אבל הקונספט לא ברור. פראדה

שינוי תפנית חד הגיע דווקא מכיוונו של ג'ורג'יו ארמאני, שעבד בהשראת ארכיטקטורת הבאוהאוס, ויצר גיאומטריה מעניינת וצבעונית. עדיין, הקולקציה שלו

 הייתה יותר חלק מרוח הזמן, ופחות חידוש מפתיע. אל מולו אפשר להציב, לסיכום, את הקולקציה של ראף סימונס לז'יל סנדר. ניכר שסימונס, לעומת רוב הקולגות שלו, ניסה לייצר דבר מה חדש, בקולקציה שעניינה פירוק והרכבה מחדש. עדיין, מבחינה אסתטית, התוצאה לא תמיד הייתה נעימה לעין, ולא הצליחה לומר דבר מה מעבר לפעולת החקירה עצמה. בתוצאה הסופית, אותותיו של הניסיון בלטו לעין, אך המסקנות לא הגיעו למסלול.

הלך על באוהאוס. ארמאני