מצייר את ההיסטוריה

את הציור "חולות צור שלום, שנות הארבעים" צייר לודוויג בלום על פי תצלום מ-1925, לבקשת ד"ר חיים וייסברג, מנהיג ומייסד התנועה הציונית בטרנסילבניה. וייסברג רכש קרקעות בעמק זבולון על יד הים, מקום השייך כיום לקריית ביאליק, על מנת לבנות שם שיכון ליהודי טרנסילבניה.

בציור הוא נראה עם חברו (שניהם בחליפות לבנות, האחד משופם ומסורק למשעי, השני בעל כובע פדורה לבן) ואמו (בשמלה שחורה כמו המוות ומטריה שחורה). שלושתם יושבים על התחת באמצע החולות המוטבעים אדווֹת גאות. הציור לא רק עוצמתי מבחינה אסתטית, אלא יש בו ערך מוסף תרבותי-היסטורי-תעודי; הציור היה סתום לו צוייר בזמן אחר ובמקום אחר, אולי אפילו אבסורדי, ובעצם הוא מתמצת את האבסורד שאכן היה מנת חלקה של ההתיישבות הציונית.

"גמלים במדבר". לודוויג בלום 

כך אפשר אולי להסביר את נהירתו של קהל רב במיוחד אל בית התפוצות, ערב פתיחת התערוכה "ארץ מול שמיים: הציור של לודוויג בלום", וזה קורה אפילו היום, כשמשמע המילים "ציורי נוף" מזכיר לרובנו באסטות בתחנה מרכזית. נופי ארץ ישראל של בלום (1891-1974) הם מיוחדים במינם, ופשוט לא ניתן למצוא אותם בשום מקום אחר.

ודאי שלא במבט בלתי אמצעי, כי הארץ השתנתה לבלי היכר בשבעים ושמונים השנים האחרונות – די להציץ בציור הטיילת של תל אביב מ-1946 ולשפשף את העיניים. מן הסתם גם לא בתצלומי שחור-לבן מהוהים וחסרי חיים.

בניגוד לרוח התקופה

מעניין מכל הוא שלא תמצאו אותם גם אצל יתר ציירי התקופה ההיא, כי רובם היו מודרניסטים שסיננו את הנופים דרך הפילטרים הסגנוניים שלבלבו אז. ראובן רובין, יוסף זריצקי, ישראל פלדי ואחרים לא התאמצו לתאר את המראות שראו בירושלים, בתל אביב ובדרכים תיאור "נכון" חזותית.

נופי ארץ ישראל מיוחדים במינם. הציור "סימטה"

במקום זה הם התקינו לדברים קומפוזיציה מחודשת, פָּלֶטָת צבעים מסויימת ופרופורציות יצירתיות, וכל אמן הפך את המראות לחלק מעולמו הנהדר. לא כך נהג לודוויג בלום - ויצא מן הכלל גם אשר פלדמן, שקרנו עלתה בשנים האחרונות, אבל הוא התמקד יותר בדיוקנאות.

אוצרת התערוכה, ד"ר דליה מנור, העירה שאת בלום נהגו בחוגי הממסד לקבץ יחד עם אמנים צליינים ואוריינטליסטים בני המאה ה-19. הדבר נשמע אנכרוניסטי היות והוא עצמו עלה לארץ רק ב-1923, אלא שכזה היה אופי ציוריו. בלום לא נהה אחר אופנות הציור של שנות ה-20.

הוא היה יליד ברנו, מורביה, והתחנך חינוך אמנותי מסורתי בבוינה ובפראג. ביסודות שלמד באירופה הוא דבק במשך כל שנותיו, אבל כבר בשנות ה-20, כשהציג בתערוכות "מגדל דוד" לצד אחרים מגדולי הדור ההוא, היה כמו שריד של תקופה קודמת. והנה דווקא העובדה שהוא לכאורה איחר את זמנו, דווקא אותו ריאליזם שלו מיקם אותו במעמד ייחודי. הרי לא מדובר היה בפלסטינה של המאה הקודמת, ובלום לא היה צליין.

היו אלה שנות התקומה של הישוב החדש; חלוצים יפי בלורית ותואר כבשו עבודה, חרשו ועדרו, ייבשו ביצות ובנו מושבות. בלום עצמו התגורר אז בירושלים, וציורי עיר דוד והסביבה הם מהידועים והיפים ביותר שלו. הם כוללים חומות, כותל, קבר רחל, מגדל דוד, כנסיית הקבר, שווקים, כפרים ערביים סמוכים, מבטי-על מהרי הצופים והזיתים וארמון הנציב, אברך וערבי בכאפיה מחליפים דברים בסמטה המובילה לשער שכם.

לא בורגני ספון. תל אביב של בלום

אבל בלום היה רחוק מלהיות בורגני ספון. הוא היה ציוני מהספרים: אידאליסט צעיר, טיילן חסון וקל רגליים, גם ספורטאי מצטיין (בתערוכה אף מוצגת כרזה שצייר עבור מכבי). מנור, במלאכת אוצרות חכמה, אכן בחרה לשים דגש על תקופת ההתיישבות ועד מלחמת העצמאות.

טעימות קפדניות משנות ה-50

רוחב היריעה הוא בכל זאת מקיף מאוד, החל במבטים עיליים על תל אביב ועל יפו, דרך קיבוץ דגניה ומגדל המים של קיבוץ נגבה, דרך עובדים בבית אריזה ברחובות וכלה במדבר יהודה המאדים באביב, והירוק להפליא בחורף 1947. טעימות משנות ה-50 נבחרו בקפידה, כמו בנייני האומה מכוסים בפיגומים בשעת הקמתם, ושדה התעופה של אילת ב-1957.

ב-1930 החליטו בלום והעיתונאי וולפגאנג פון וייזל לנדוד לכורדיסטאן; השניים עברו דרך סוריה ועירק, ובפרס נחשדו בריגול, נעצרו ושוחררו חזרה ארצה. הטיול הניב את ציורי השער המונומנטלי בפלמירה, שער דולאט בטהרן, וכובסות במי החידקל בעיר מוסול, שהונצחו בשמן וגם בצבעי מים בנפרד.

הציורים הם קלאסיים ויפהפיים. רבים מהם גסים, במשיכות מכחול גדולות, אבל מצטיינים בעזות וחיות. לעיתים קרובות הראליזם זורח במיוחד בצבעים: הצבעים של בלום הם צבעי ארץ ישראל נכונים כל כך, עכורים ומסנוורים בה בעת. יש וגם גם יליד שנות ה-70 שכמותי מסתכל אל הנופים האלה בגעגוע מסויים, בערגה. פתאום אני קולט את ישראל הבתולית, הלא מתועשת, את הארוטיות שלה, ומבין משהו.

"ארץ מול שמיים: הציור של לודוויג בלום". מוזיאון בית התפוצות, קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רמת אביב