ההישג הגדול-קטן של החותרת קטועת הרגליים
בגיל 17, בתאונת רכבת מחרידה, נקטעו רגליה של פסקל ברקוביץ'. מאז היא במירוץ מטורף להוכיח לעולם שהיא יכולה לעשות הכל. היא שוחה, מטפסת הרים, עושה סנפלינג ובאוליפיאדת הנכים האחרונה זכתה במקום שמיני בעולם בחתירה. לפני שבועיים הגשימה חלום נוסף, כשילדה את בתה השנייה בלידה טבעית. "עכשיו אני כבר כמו כולם", היא אומרת בגאווה. סיפורה של ווינרית
"כשהכנתי את עצמי ללידה אמרתי לעצמי 'זה זהב בטוח'", מספרת ברקוביץ' באושר, "לפני כל תחרות יש מתח כדי לא לאכזב את עצמי. אבל במקרה של לידה אין אכזבה. זה תמיד נס. לידה טבעית הייתה הדבר הכי ברור ומובן מאיליו. רציתי חווייה. להיות שם עם הגוף שלי. נשים סובלות המון בלידה ואני חושבת שבלידה טבעית את סובלת הכי פחות. את מגיעה עם מוכנות אחרת, את סומכת על הצוות, את יודעת ששום דבר רע לא יכול לקרות".
היא מספרת שתכננה את ההריון מיד לאחר המשחקים האולימפיים ומסבירה שאצל נשים ספורטאיות יש בדרך כלל "בייבי בום" אחרי האולימפיאדות.
"כמו כולם, רק מהירה יותר"
ברקוביץ', ילידת צרפת, מתאמנת מגיל 9 ועסקה כמעט כל חייה בספורט. כשהיתה בת 17, החליקה על רציף הרכבת ורגליה נקטעו על ידי רכבת. חרף נכותה הקשה המשיכה ברקוביץ' לעסוק בספורט גם אחרי עלייתה לארץ, והתאמנה במשך שנים בשחייה. לקראת אולימפיאדת בייג'ינג הוצע לה לעבור לעסוק בחתירה.
כעת, אומרת האם הטרייה, היא מעוניינת לעשות הסבה לספורט נכים אחר - רכיבה על אופניים. היא מתכננת לחזור להתאמן תוך חודש וחצי והיעד הקרוב שלה הוא השתתפות באליפות העולם לאופני יד שתיערך בספטמבר 2010.
"בבייג'ינג הגעתי למקום שמיני כי לא הייתי במקום הנכון מנטאלית. בחדר הלידה פשוט היינו שם", היא משחזרת. "זה היה רק לנשום אותה החוצה". המודל שלה כעת הוא השחיינית האמריקנית דורה טורס, שזכתה במדליית זהב בגיל 40, שנה ושלושה חודשים לאחר שילדה את בתה. טורס שברה פעמיים את השיא האמריקני ב-50 מטר בסגנון חופשי, 26 שנה אחרי שקבעה אותו לראשונה.
את החוויה בחדר הלידה היא מתקשה לתאר במילים. איריס בדרק, מיילדת אחראית במרכז ללידה טבעית בשיבא, מספרת במקומה: "במפגש הראשון שאלתי אם הם יצטרכו התאמות כלשהן בחדר הלידה. חשבנו שאולי נוסיף אביזרים שיכולים להקל, אבל בתוך דקה פסקל נכנסה לג'קוזי והודיעה שהגובה מתאים לה. לאורך כל הלידה היא היתה מאד מחוברת לגוף שלה ואני חושבת שזה מה שעזר לה בתהליך". עוד סיפרה בדרק כי "היה ברור שהנכות הגופנית שלה לא תפריע לה בלידה. היא לא מפריעה לה גם בחיים. היא עשתה כל מה שאישה אחרת עושה, רק יותר בזריזות".
לידה של שעה ללא הכנות מיוחדות. ברקוביץ' בביתה (צילום: יהונתן צור)
"כבר לא רואים אותי כנכה מסכנה"
ואכן, בני הזוג חבקו את בתם השנייה כשעה לאחר תחילת הלידה. "נתתי פשוט לגוף שלי לפעול, ולעשות מה שהוא יודע", אומרת ברקוביץ'. בסוגיית התייחסות הסביבה לאמא נכה, מספרת ברקוביץ', הרי שהיא משתנה לגמרי כשרואים אותה עם הילדים: "כשאנשים רואים אותי הולכת ברחוב עם עוז, עדן הגדולה ועכשיו גם עם הקטנה, אני מרגישה שלא מתייחסים אליי כמו לנכה אלא כמו לאמא. ברגע שהם יודעים שאני אמא, אני כבר לא הנכה המסכנה שבטח נורא קשה לה".
את בעלה עוז הכירה ברקוביץ' בין שמיים לארץ, על קיר הטיפוס. עוז הוא מדריך טיפוס וברקוביץ', שהתנסתה בסוגים רבים של ספורט אתגרי, ביניהם גם צניחה חופשית וסנפלינג, החליטה להתנסות גם בספורט הזה.
לצד עיסוקה בספורט היא גם במאית של סרטים דוקומנטרים. היא ביימה סרט על השחיינית הנכה קרן לייבוביץ', ועל הספורטאים הנכים שהשתתפו באולמפיאדה ב-2000.
