סתירה לא פתורה במלחמה בטרור

אחת הטענות הנפוצות היא שהמאבק בטרור דורש חוקים שונים ממאבק מלחמתי: הוא חייב להתנהל ללא פשרות, וכמעט כל מחיר שהצד השני נדרש לשלם - מוצדק. זהו מאבק שמייתר למשל את האבחנה המקובלת בין לוחמים לאזרחים, גם כשברור שרבים מהם ייפגעו. בניגוד לדיני המלחמה, שמסייגים אינטרסים צבאיים וביטחוניים בשיקולים מוסריים, המאבק בטרור כמעט שאינו מכיר בשיקולים אחרים מלבד הצורך לרסק אותו, לייבש את מקורות המוטיבציה שלו ולמנוע ממנו להגיע להישגים כלשהם.

על בסיס טיעונים אלו הטילה ישראל מצור הדוק על רצועת עזה, שהפך את חיי תושביה לקשים מאוד. בטיעונים אלו ממש גם יצא צה"ל ל"עופרת יצוקה". אחד מהטיעונים להרג האזרחים המאסיבי היה שהוא בלתי נמנע, אם רוצים להילחם באופן אפקטיבי ביישות הטרור החמאסית. כל אלו מחירים בלתי נמנעים וקורבנות שניתן להצדיק, שכן בשיח הטרור, להבדיל משיח המלחמה, כמעט כל שיקול נדחה מפני השיקול הביטחוני.

על רקע זה קשה להבין את נכונותה של דעת הקהל ושל ממשלת ישראל ללכת רחוק בסגירת עסקה בפרשת שליט. בהקשר זה מתברר ששיקולים הומניטאריים או אחרים, יכולים די בקלות לדחות עקרונות ביטחוניים מידיים חמורים. הרי אין חולק על כך ששחרור אלף מחבלים, ביניהם רוצחים מדופלמים, מהווה זריקה מוראלית אדירה לחמאס ולדרכו, וכן חיזוק לשורותיו.

סוגיית המחיר התהפכה די בקלות. אם כך, הרי שהמאבק בטרור אינו מחייב בהכרח רק קשיחות חסרת פשרות. אפשר כנראה להמשיך ולנהל את המלחמה בו תוך הגמשת חלק מעקרונותיה הבטחוניים.

על רקע זה קשה להצדיק מבחינה מוסרית ומדינית את המחירים הכבדים שנדרשת האוכלוסייה האזרחית בעזה לשלם בשל המאבק בטרור.

זוהי סתירה שקשה לתרץ – אם המאבק בטרור הוא צו מוסרי, ביטחוני ומדיני כה מחייב, עד שניתן להשעות כמעט כל ציווי אחר מפניו, הרי שגם מחיר של פדיון שבויים של שבוי אחד, עם כל הסבל העצום שכרוך בכך, אינו יכול להצדיק התפשרות זו.

ואם המאבק בטרור הוא מאבק כמו כל מאבק אחר, שיש בו פשרות ומגבלות מוסריות, הרי שחלים עליו גם דיני המלחמה שמסייגים את הרשות הגורפת הניתנת לצבאות הלוחמים לפגיעה ולהרס במי שאינם לוחמים, כמו גם הטלת מצור גורף על אוכלוסיה שלמה.

ואם ההיגיון המדיני והצבאי הוא שמלחמה אפקטיבית בטרור אוסרת כל כניעה לו, משום שהטרור הוא האיום הקיומי רב הכוח והמאיים ביותר על מדינת ישראל ועל הציוויליזציה המערבית כולה, הרי שהגיון זה, אם רוצים שנתייחס אליו ברצינות, צריך לחול תמיד ולא לשיעורין.

דימום תודעתי בלתי נסבל

במישור אחד, אלו שני היבטים של אותו מטבע המבטאים את המלכוד שהתודעה היהודית בישראל לכודה בו. מצד אחד התחושה שאין אפשרות להימנע מהמלחמה בטרור שנכפית עלינו בעל כורחנו, אולם מצד שני התחושה שהציבור אינו מוכן לשלם את המחיר שמלחמה זו תובעת ממנו. משום כך, הפצע של גלעד שליט לא מפסיק לדמם בתודעה הישראלית והופך ככל שעובר הזמן לבלתי נסבל. 

לא זו בלבד שהפרשה הפכה לפצע מדמם, אלא שדעת הקהל אינה מוכנה לחיות עמו עוד, והיא דורשת לרפאו. בניגוד לסבל או קושי אחר שאיתם אנחנו יכולים לחיות, פרשת שליט חייבת לבוא על פתרונה.

את סבלו של שליט ואת סבלה הנורא של משפחתו אנו חווים כחוויה אינטימית שלנו, המובנית מתוך הזדהות עמוקה ואישית. ההזדהות הזו נוצרת באמצעות הצגת שליט החייל שפעל בשליחות לאומית, כאדם פרטי. גלעד, תמיד בשמו הפרטי, הוא בראש ובראשונה ה"ילד" של כולנו. יש לו תכונות אישיות, וקול וסיפור שכולם מכירים. ככזה, הוא לא מוצג כחייל צה"ל שנשבה בידי האויב, אדם בוגר שנשלח למלחמה ומשום כך, כפי שניסה לטעון אהוד ברק, גם עלול לשלם את מחירה. ההיכרות האינטימית שלנו עמו כבר אינה מאפשרת לנו להיות אדישים לגורלו. כולנו דורשים שייעשה כבר משהו. הגבולות בין גלעד החייל השבוי לבין גלעד האדם האינדיבידואל כמו גם בין הלאומי והאישי, הציבורי והאינטימי, היטשטשו לגמרי בפרשה.

מחיר המלחמה נחווה כמעט אך ורק במושגים אנושיים, אישיים, משפחתיים ואינטימיים ולא במושגים אידיאולוגים, מדיניים, צבאיים או פוליטיים. משום כך הוא בלתי נסבל.

הפסיכולוגים אולי יטענו שזו תודעה פוסט טראומטית אופיינית. ייתכן שהם צודקים, אבל בהחלט ניתן גם לכנות זאת סתם גזענות. בין כך ובין כך, בתוך הקואורדינטות הסותרות והמקוטבות הללו של "שיח הטרור", קשה מאוד לנהל דיון ציבורי תקף, רציונלי במידת מה, שאינו צדקני ורווי שנאה.

עמוס גולדברג הוא עמית במרכז סכוליון ומלמד היסטוריה של השואה באונ' העברית