אבא, אני חוזרת
"יחד עם כל בנות האולפנה שרתי את הניגון האשכנזי כאילו כך גדלתי כל ימיי והתפילה בבית הכנסת הכורדי שלנו הרגישה לי זרה. עברתי למניין הסמוך בישיבת בני עקיבא". בחגי השנה החדשה הילה ניסן החליטה להפסיק לברוח - והתאהבה מחדש
החינוך הדתי, ישיבות ואולפנות בני עקיבא מחנך אותנו, במידה מסוימת, להשתכנזות. זו עובדה מוגמרת הידועה לכולנו. אקדים ואומר שאין דבריי אלה באים במטרה להתאונן או לקונן על כך ובוודאי שאין בכוונתי להוציא כאן את השד העדתי המסתובב גם כך, בסלון של כולנו בעידן הבובליליזם.
למדתי שש שנים (עליהן אני שמחה ומברכת) באולפנת בני עקיבא. על אף היותי "מזרחית", התפללתי בנוסח ספרד (שזה לא יטעה אתכם, ספרד זהו נוסח אשכנזי), פעמיים ביום לפי פסק ההלכה של הרב אלישיב, בניגון (במלעיל) אשכנזי. את ברכת המזון ברכתי באותו הנוסח, את תפילת יום הכיפורים התפללתי ללא הפיוט של "אל נורא עלילה" שמעביר צמרמורת בגופם של בני עדות המזרח הדתיים והמסורתיים.
נהניתי מזה. בערב שבת, יחד עם כל 400 בנות האולפנה שרתי בדבקות את "לכה דודי" בניגון המזכיר נעימת חלילים. נשמתי זימרה את התפילה בשלמות מפתיעה כאילו כך גדלתי וחונכתי כל ימי. הרגשתי שייכות. הרגשתי שמצאתי את מקומי לראשונה, תחת כנף השכינה שם בבית המדרש.
הנאתי הייתה כה גדולה שבשבתות החופשיות, בהן היינו משוחררות לבתים, לא הייתי מצליחה ליהנות מאותן תפילות השבת בבית הכנסת בו גדלתי. פשוט הפסקתי להתחבר לתפילה בנוסח בית אבא, בבית הכנסת השכונתי והקטן, המעורב בכורדים וטריפוליטאים. התפילה שעליה גדלתי הרגישה לי זרה ולא מספקת את צרכיי כנערה מתבגרת.
עוברת מניין, עם האחים
הזמן חלף והפסקתי ללכת לבית הכנסת שלנו. שנותיי באולפנה הסתיימו וכשהייתי רוצה להתרפק על ניגוני תפילות השבת המוכרים לי משם, הייתי מצטרפת לאחיי, למניין הסמוך, בבית הכנסת בישיבת בני עקיבא, בה הם למדו.בערב שבת, כשהרחובות היו מוצפים בחולצות לבנות של אבות עם ילדיהם צועדים לתפילה, ליבי נצבט למראה אבי היקר, הצועד לבדו לבית הכנסת למרות שחינך וגידל ארבעה ילדים לתפארת. אבא מעולם לא התאונן ושמח על כך שמצאנו את שאהבה נפשנו. אבל אני לא הפסקתי להרהר: כיצד זה קרה שבגדנו בבסיס עליו חונכנו? כיצד זה שהעדפנו שדות אחרים על פני זה שלנו? כיצד הפננו עורף לימי קדם?
בחגים האחרונים, ברוח האחדות,התקבצנו יחד כולנו בחזרה לבית הכנסת השכונתי. ממושבי למעלה, בעזרת נשים היה לי הרבה זמן להתבונן באותם כסאות מרופדים בריפוד בורדו ישן, להריח את הריח הנושן העולה מהקירות, להתבונן במנורות המאסיביות והמהודרות, לשמוע את החזן מפייט בניגון מסתלסל עם ק' גרונית במיוחד כיאה לעיראקי, בנשים המבוגרות, הלבושות בשמלות פרחוניות אשר זורקות סוכריות טופי בשפע על ספרי התורה ופוגעות בחוזקה שלא במכוון (או שכן) בציבור המתפללים, על המון הילדים הצובאים על הרצפה בכדי לאסוף סוכריות, על אותם חבר'ה צעירים שזורקים סוכריות בחזרה לנשים, על המחיצה עשויית ברזל תכול התוחמת את עזרת נשים, על בעל המכולת הקטנה במעלה הרחוב, על הקבלן שבנה לנו את הבית, על המוכר בחנות הג'ינסים,על אבא שלי, עומד ליד סבא שלי האוחז בספר התורה מעוטר ברימונים ומטפחות צבעוניות. השמחה הייתה אמיתית.
התאהבתי מחדש.
לכבוד השנה החדשה
החלטתי לחזור ולהתחבר לשורשים. אני יכולה להתפלל כמו אשכנזיה, פעמיים ביום, לפי נוסח ספרד, לשיר ניגונים שמקורם באירופה, אבל כל אלו לא ישנו את העובדה שאני מזרחית.
הגיע הזמן שנפסיק לברוח מאותו בית הכנסת שינקנו ממנו בילדותינו. אותו בית הכנסת הקטן שהחזן מכיר כל אחד ואחד מאיתנו ולכן יודע לברך את מנשה בבריאות לאישה, את אבי בבנים זכרים, את מאיר בזיווג לבת ואת דן בהצלחה בלימודים.אותו בית כנסת שהגבאי עולה לבמה ומוכר את פתיחת ההיכל לכל המרבה במחיר. אותו בית כנסת שהמתפללים מברכים בכל הזדמנות - "כן וירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", אותו בית כנסת שמפנק בפיצוחים, בורקסים, פול וחומוס בשבתות חתן, אותו בית כנסת שמקבל אותך בלי כיסוי ראש ובמכנסיים מבלי שתרגישי במבטים עוינים מכל עבר, אותו בית כנסת שבו ה'חכם' (במילעיל), רב הקהילה, מניח את ידיו על ראשי ומברך אותי בעיניים בורקות ומחייך, לאחר שאני נושקת לידיו. אותו בית כנסת שבילדותי, רצתי מן החצר אל תוך טליתו של אבא בברכת הכוהנים.
אבא כבר לא הולך לבד לבית הכנסת.
לפנייה לכתב/ת 
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
