סינגלים חדשים: שני מאלטים עושים עלייה

יכול להיות שנתקלתם בהם בנסיעה האחרונה שלכם לחו"ל, כי הם היו על מדפי הדיוטי פרי בשנה האחרונה, אבל עכשיו האנוק (Ancnoc) והבאלבייר (Balblair), שני סוגים של סינגל מאלט סקוטי, מגיעים גם לישראל.

היבואן הוא ארודן, וכמו שעשה בזמנו עם וודקה ואן גוך, אותה הוא מייבא, גם פה התחיל את השיווק דרך הדיוטי פרי, ובאופן מסודר ומתוכנן מכניס עכשיו את הוויסקי לישראל.

באלבלייר ואנוק שייכים לחברת המשקאות אינוורהאוס (Inver House), ששייכת לתאגיד הבירה והמשקאות Thai Beverage, שמייצר את בירה צ'אנג התאילנדית. אני מספר את זה בגלל שכל מפות הקשרים והקישורים האלה, קשורים גם במזקקות עצמן ובאופן האכזרי, והמאוד לא רומנטי, שבו מתנהלת תעשיית המשקאות. זה שיעור צרכני בחשיבותם של יצרנים קטנים, עם סיום שמראה מדוע חשוב גם להוריד מסים ולתקן עיוותים.

אינוורהאוס הוקמה בשעתו על ידי חברה אמריקאית. בשנות השבעים עולם הסקוטש לא היה במיטבו, והחברה התדרדרה עד שבאמצע שנות השמונים עמדה בפני סגירה. ארבעה סקוטים שישבו בצוות ההנהלה של החברה, החליטו לקנות אותה, אבל שינו לחלוטין את הפוקוס. בהדרגה, ועל פני תשע שנים, הם קנו חמש מזקקות שנסגרו, או עמדו להסגר, על ידי הבעלים שלהן - כולל תאגידי משקאות גדולים כמו דיאג'ו ואלייד דומק. אלה היו מזקקות שבוויסקי שלהן השתמשו לבלנדים, או שלא הושקעו בהן מאמצי שיווק לפני שנסגרו. ויסקי שלא היה בו עניין כלכלי גדול לתאגידים, כיוון שאלה מסתכלים רק על היצרנים הרווחיים, ובאופן טבעי לא משאירים מקום לרומנטיקה (או לבחירה).

בקיצור, ארבעת השותפים הצליחו יפה במשימה שהציבו לעצמם, עד שבסופו של דבר החליטו למכור את העסק גם הם (אקזיט זה אקזיט), ומכרו את אינוורהאוס, במזומן, ל-Charoen Sirivadhanabhakdi, טייקון הבירה והמשקאות התאי, שני בתאילנד רק ל-Chaleo Yoovidhya, הטייקון של רד בול.

"אחרי הקניה של אינוורהאוס", אמר לי ראג'יב בהאטיה, המנהל האזורי של חברת המשקאות שביקר לאחרונה בארץ, "יצרנו מבנה שיווקי חדש. התחלנו להשקיע במיצוב מחדש של כל המוצרים, והוצאנו לאור דברים שונים לחלוטין מאלה שהיו לאינוורהאוס, אפילו שהיא הצליחה איתם. היו לנו חמש מזקקות עם מספר מוצרים, שכל אחד מהם היה זקוק למיצוב ותדמית משלו, כך שלא רק שלא יפריעו זה לזה, אלא יבנו אחד את השני, אם אפשר. בחלק מהמקרים יצרנו מוצרים חדשים ממה ששכב בחביות במזקקות, ובחלק יצרנו מוצרים חדשים. כך יצא שממזקקות שנסגרו על ידי התאגידים הגדולים שהיו הבעלים שלהן, והיו דוממות, יש היום יותר סוגי ויסקי ממה שהיו בשיאן ולנו יש יותר מבחר לבחור ממנו".

(צילום: index open)

Ancnoc vintage

המזקקה שמציירת את אנוק, היא Knockdhu, בגבול שבין הספייסייד וההיילנדס. שם המזקקה מזכיר מאוד שם אחר בסקוטלנד, Knockando, וזאת גם היתה הסיבה לכך שהוויסקי נקרא אנוק, ולא נוקדו.

המזקקה עצמה הוקמה ב-1834, וייצרה ויסקי בעיקר עבור הייג. היא החליפה ידיים, עד שנסגרה בסופו של דבר ב-1983. אינוורהאוס פתחו אותה מחדש ב-1989, שינו את השם ולאחרונה גם את האריזות. המיוחד בוויסקי הזה הוא שהמזקקה משתמשת עדיין בכל אותם כלים ומתקנים ששימשו את מייסדיה ומחדשיה בגלגולים הקודמים שלה, כולל מעבה סלילני – צינור מפותל, שעובר בתוך דוד גדול של מים קרים. המעבה הזה, worm tub, מעבה את אדי האלכוהול והופך אותם לנוזל. היום נהוגים כבר מעבים אחרים, מהירים יותר, אבל אנשי המזקקה אומרים שלא יחליפו את שלהם: הוא זה שמעניק לוויסקי של אנוק יותר גוף ו"בשר". אגב, לפי מקורות שונים, הם משתמשים רק ב-5%-8% מהוויסקי שהם מייצרים למותג עצמו, והשאר משמש אותם לבלנדים של החברה.

הוויסקי הזה בא בעטיפה מסורתית מצד אחד, אותו גליל קרטון ומתכת שבו ארוז הבקבוק, אבל הצבעים הלבנים, הכיתוב ושאר מרכיבי העיצוב הם מודרניים יותר, ו"קוראים" לקהל צעיר יותר, שמחפש ויסקי פרמיום, כזה שאבא שלו לא שתה.

במגוון תמצאו ויסקי 16 שנה, אנוק 1994 ואנוק 30 שנה, שמחירו בחו"ל יהיה בסביבות 300 ליש"ט. בארץ, בינתיים, עשיתי היכרות עם גרסת ה-12 שנה, שנמכרת בדיוטי פרי ב-45$. זהו סינגל מאלט רך, ארומתי, עם מתקתקות עוקצנית קצת. בסך הכל זהו ויסקי טוב, ארוך ולא כבד, שבהחלט מתאים למה שהיצרן אומר עליו - לכל עת.

Balblair

הבאלבלאייר היא משפחת המאלטים שממותגת כזאת שנושאת שנות בציר. הקונספט, וגם הבקבוק, אני חייב לומר, מזכירים מאוד את ה-Glenrothes, שגם הוא מוכר שנות בציר, בבקבוקים שמנמנים. המזקקה מתפארת בהסטוריה ארוכה שנמשכת אחורה עד 1790, עם שינויים 'קלים' במהלך המאה ה- 19. הבקבוקים יפים, שמנמנים ונמוכים, אבל שומרים על מראה מסורתי יחסית. בשנת 2007, כשהמותג הושק מחדש, הבצירים שהושקו היו 1979, 1989 ו-1997. הוויסקי הגיע מחביות נבחרות, ספורות, שהיו במרתפי המזקקה ונשמרו בה. כיום תוכלו למצוא את ה-1997, שאותו אפשר להשיג בכמויות גדולות יחסית, את ה-1990 (בדיוטי פרי) ואת ה-1989, שיוחלף בקרוב בבציר 1991.

הקטע הזה, של ייצור ויסקי משנות בציר מסוימות, פונה לחתך קטן מאוד של אוכלוסיית חובבי הוויסקי, אבל קורץ גם לשוק אחר, קרוב מאוד, והוא חובבי היין. בעולם היין, יש חשיבות גדולה לשנות בציר, והשונות בין שנה לשנה יכול להיות משמעותי. בוויסקי, במיוחד במתישנים יותר, יש חשיבות פחותה ל"בציר", במיוחד אם מדובר במוצרים שהיו בחביות חדשות יחסית, אבל הבדלים עדיין מעניינים.

הבלבאייר 1989, זה שאני טעמתי, מכיל 43% אלכוהול, והוא בעל צבע ענבר עדין, ללא תוספת קרמל. באף הוא מתקתק, קצת לימוני עם לא מעט וניל וטופי שמקורם בחביות הברבן שבה מתישן הוויסקי. בפה תוכלו למצוא רמזים לטעמי פירות יבשים ומה שמאוד אהבתי הוא הסיומת: ארוכה, טובה וחלקה.

מס רצחני על אלכוהול משובח

שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק "